איסור לחץ והשפעה בלתי-הוגנת; הפרת חובת אמונים על-ידי הבנק

איסור לחץ והשפעה בלתי-הוגנת; הפרת חובת אמונים על-ידי הבנק

המ' (שלום-טב') 1104/96, ת"א 3282/96 וליש נ' בנק הפועלים, תקדין שלום 97(1) 2304

עובדות המקרה

הבנק הגיש תביעה בסדר דין מקוצר בגין יתרת חוב של המבקש - לקוחו.

במסגרת בקשת רשות להגן טען הלקוח:

הבנק הציע להעמיד לרשותו אשראי ביחס של 1:4 לחסכונותיו שישקיע את הכסף בקרנות הנאמנות של הבנק; הבנק לא דרש בטחונות כלשהן לאשראי הנ"ל והודיע שהוא מסתפק בעצם רכישת ניירות הערך הנ"ל; פעולה זו חזרה על עצמה שלוש פעמים במשך שנה אחת.

הבנק, באמצעות עובדו, שכנע את המבקש שלא למכור את ניירות הערך גם כשהחלו סימני המפולת בבורסה, בתחילת 1994, בטענה כי השוק יחזור לרמתו וכהוכחה לצדקתו הצביע העובד על כך שהבנק אינו דורש מהמבקש לממש את ניירות הערך.

בסופו של דבר, ביצע הבנק בעצמו פעולות של מכירת ניירות ערך לכיסוי חלק מהחוב, אך המבקש אינו יודע מתי ובאילו שערים נמכרו ניירות הערך; לכן, המבקש אינו יכול להודות כי הסכום הנתבע ממנו הוא אכן סכום החוב הנכון; אין הוא חייב להחזיר את ההלוואות שהועמדו לרשותו כאמור לעיל מאחר והיה בהן משום התניית שירות בשירות, דבר המנוגד לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981;

הבנק הפר את הוראת הנוהל התקין שהוציא בנק ישראל לפיה תאגיד בנקאי לא ייזום פניה ללקוח באמצעות מבצע שיווק ו/או פרסומת לרכוש נכסים פיננסיים במימון אשראי לצורך זה; הבנק הפר את חובת הנאמנות שהוא חב למבקש והעמיד את עצמו במצב של ניגוד אינטרסים בכך שהעמיד לרשותו אשראי ללא בטוחונות רק כדי לרכוש ניירות ערך שלבנק היה עניין ברכישתם; הבנק הפר את חובתו לפי סעיף 4 לחוק הבנקאות בכך שניצל את בורותו וחוסר ניסיונו, קשר עימו עסקה בתנאים בלתי-סבירים והעמיד אותו בסיכונים שלא היה יכול להעריכם; מבוקש להורות על החזרת המצב לקדמותו, בטרם ניתנו לו ההלוואות.

עוד נטען, שהתניית השירות ועושק הלקוח כאמור הן עבירות פליליות, עוולה נזיקית והפרת חובה גם יחד ותוצאת כל אחד מאלה היא בטלות העסקה, שהיתה נגועה בהתניה או בעושק.

נקבע

לצורך דיון זה יש לצאת מהנחה כי טענות המבקש בתצהירו אמת. השאלה היא, האם יש בכוחן להציג הגנה טובה כנגד התביעה. לגישת בית-המשפט, יש סתירה עיונית בין טענות המבקש בדבר התניית שירות בשירות לפי סעיף 7 לחוק הבנקאות, לבין טענת השכנוע ליטול הלוואות ולהשקיע בקרנות נאמנות של הבנק, המהווה חלק מטענת העושק שלפי סעיף 4 לחוק.

אם היתה התניה, משמע שהבנק סירב לבקשת המבקש לקבל הלוואה, אלא אם יושקע הכסף כאמור; ומכאן מתבקשת המסקנה כי לא היה שכנוע אלא בקשת המבקש להלוואה; ואם היו היה שכנוע, משמע שהמבקש לא היה מעוניין בהלוואה, והבנק פיתה או שיכנע אותו לכך. מכן, מתבקשת מסקנה הפוכה, והיא שלא היתה בקשה של המבקש להלוואה, אלא שכנוע של הבנק לנטילתה. לכן, שתי הטענות אינן יכולות לדון בכפיפה אחת. מי שתאלץ לסגת היא טענת ההתניה, מאחר ולא הונחה לה תשתית מספקת, ולו לכאורה.

בסעיף 4 לחוק הבנקאות ישנה אופציה של עושק והיא "הפעלת השפעה בלתי- הוגנת". יש בהחלט מקום לברר מהו טיבו של מונח זה, נוכח אי-תחולתה של הדוקטרינה האנגלית הישנה במשפט הישראלי החדש. נראה לבית-המשפט, כי ה"השפעה בלתי-הוגנת" שבסעיף 4 לחוק הבנקאות, כמו זו שבסעיף 3 לחוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981, ובסעיף 58 לחוק הפיקוח על עסקי הביטוח, תשמ"א-1981, היא "ההשפעה תוצרת הארץ" ואין לה דבר עם הדוקטרינה הקודמת. שלושת החוקים הללו חוקקו בתשמ"א, כמעט ב"חבילה אחת".

ניכרת זהות כמעט מלאה בהוראותיהם. מעיון בהצעת החוק של חוק הבנקאות שירות ללקוח וחוק הגנת הצרכן, עולה כי בהצעה לא דובר על איסור "השפעה בלתי-הוגנת", אלא על איסור "לחץ בלתי הוגן" ויש להניח כי לקראת ניסוחם הסופי של החוקים עודנו המילים ודיבור "לחץ" הומר ב"השפעה". אילו רצה המחוקק להנהיג מחדש את דוקטרינה ההשפעה הבלתי-הוגנת הישנה - היה מביעה את רצונו לכך כבר בהצעת החוק. משמעות המסקנה כי "ההשפעה הבלתי-הוגנת" בשלושת החוקים הנ"ל היא מונח ישראלי חדש, והוא מתבטא במישורים אלו:

בטלה ההבחנה הישנה בין שני סוגים של השפעה בלתי-הוגנת, היינו המקרים בהם אין יחסי אמון מיוחדים בין הצדדים והמקרים שבהם קיימים יחסים כאלה.

בטלה הקביעה הישנה לפיה כשישנם יחסי אמון מיוחדים לא צריך להוכיח מרמה או השפעה פסולה לשם ביטול עסקה בין הצדדים. כפועל יוצא מכך, בטלה גם החזקה בדבר קיומה של השפעה בלתי-הוגנת בכל מקרה של עסקה בין צדדים שיש ביניהם יחסים מיוחדים ובטלה גם ההוראה כי נטל ההוכחה לסתור את קיומה של ההשפעה הבלתי-הוגנת מוטל על הטוען לאי-קיומה. קיומם של יחסי אמון בין הצדדים אינם מצמיחים עוד את החזקה בדבר קיומה של השפעה בלתי-הוגנת בכל מקרה של עסקה בין צדדים לה.

השפעה בלתי-הוגנת לפי חוק הבנקאות שירות ללקוח: חוק זה, אינו אוסר שכנוע או השפעה. הוא אוסר שהדבר יעשה בצורה בלתי-הוגנת. ההשפעה הבלתי-הוגנת לפי סעיף 4 לחוק הבנקאות, פועלת במישור שלב ההתקשרות ולא בשלב ביצוע החוזה, ועל כן היא באה במסגרת הפגמים בהתקשרות במובן פרק ב' לחוק החוזים (חלק כללי), ולא בגדר "מעשה או מחדל שהם בניגוד לחוזה".

במובן חוק החוזים (תרופות בשל הפרת החוזה), בפעולת שכנעו מטעם מנהל בנק כי לקוח ירכוש את מניות הבנק, יתכן למצוא בנסיבות מסויימות פגם. השאלה היא, האם יש בפעולת שכנוע מעין זו כדי להביא לידי בטלות עסקה שנעשתה בעקבותיו? לדעת בית-המשפט, יש לדחות את טענת ההשפעה הבלתי-הוגנת בכל הנוגע ל"השפעות" שנעשו במהלך ביצוע החוזה. אמירה זו עלולה להיחשב הפרת חובת האמונים של הבנק כלפי הלקוח, אך אין היא יכולה  לבוא בגדר השפעה בלתי-הוגנת.

כדי לקשור עסקה של מתן שירות בתנאים בלתי-סבירים או כדי לתת או לקבל תמורה השונה במידה בלתי-סבירה מהתמורה המקובלת. אכן, הבנק היה פזרן במתן ההלוואות, והעניקן למבקש ברוחב יד מוגזם ובלתי-רגיל. בית-המשפט מביע עמדתו שהוא מקווה שתפקידו הציבורי של המבקש לא היה ברקע הדברים. אכן, הקלות הבלתי-נסבלת כמעט שבה העמיד הבנק הלוואות לרשות המבקש יש בכוחן להסיח דעתו של אדם, מיושב ככל שיהיה, אלא שאין היא מגעת לכלל הטעיה, ניצול, בורות או חוסר ניסיון.

מתן הלוואות ללא ערבים וללא ביטחונות בסכומים כאלה מחייב פקיחת עין, הן מצד המבקש ואולי גם מצד המפקח על הבנקים. אולם, המבקש צריך היה לדעת, וללא ספק ידע, כי האחריות לחוב מוטלת עליו ורק עליו. הוא לא עמד על כך שהבנק יצהיר מראש כי ניירות הערך היא הבטוחה היחידה, וכי אם לא יהיה בהן כדי לספק את יתרת החוב שתווצר - יהיה המבקש פטור מאחריות ולכן טענה ב' נדחית.

המבקש טוען, כי הבנק עמד לכאורה בניגוד אינטרסים משום שעמד על רכישת ניירות ערך שיש לו עניין בהן, ומכאן שעניין זה לא הוצנע, אלא אולי להיפך, הוא הובלט להבלטת יתר. אחרי הכל, מניות הבנק היו ועודן בין ההשקעות הסבירות בבורסה, לכן יש לדחות גם את טענה ג' לעיל.

אשר לטענה ד', העובדה שהופעלה השפעה בלתי-הוגנת, ואפילו אגרסיבית ומסיבית, או לחילופין מתוחכמת, לכשעצמה אינה בלתי-חוקית, אלא אם כן תנאי העסקה שנקשרה בעקבותיה היו בלתי-סבירים. עצם העובדה שהוענקו למבקש הלוואות אין בה כדי ליצור תשתית לטענת בטלות העסקה.

אם יוכח כי תנאי העסקה היו בלתי סבירים תושלם העילה. לאחר עיון בתנאי החוזים, לפיהם הוענקו הלוואות למבקש, ומהם השתכנע בית-המשפט שהם היו בלתי-סבירים. לא הועמד לפני המבקש כל פתח מילוט למקרה שרווחי הבורסה לא יהיו כמצופה. נראה לבית-המשפט, שיותר מאשר רצה המבקש לקבל הלוואות, רצה הבנק להעניקן, ומכך שהופעלה, לכאורה, השפעה. יחסי האמון שבין הצדדים יצרו בלב המבקש את התחושה כי אם הבנק מציעה הצעה מסוג זה, היא גם לבטח לטובת המבקש, אם לא רק לטובתו.

הקלות בה הוענקו ההלוואות תעתעה במבקש והנמיכה את כושר בחירתו האישית. זוהי אם כן, טענת הגנה טובה לכאורה, כנגד התביעה ומן הראוי להעניק למבקש בגינה רשות להגן.