חוק הריבית כחקיקה קוגנטית

חוק הריבית כחקיקה קוגנטית ופירעון תשלומי הלוואה דרך חשבון חח"ד

הבנקים, מכוח חוק הריבית, מוגבלים אפוא באחוז הריבית שהם יכולים לגבות בהלוואות צמודות, כאשר תקרת ריבית נקבעת על-פי צווים שונים. כאמור, המדובר בהוראות קוגנטיות. אולם חוק הריבית אינו חל על חשבון חח"ד (חשבון חובה דביטורי, בדרך-כלל חשבון עו"ש), שכן בחשבון החח"ד יש ריבית בלבד, ללא הצמדה.

נניח כעת שללקוח מסויים יש שני חשבונות בבנק - האחד חשבון חח"ד והשני חשבון במסגרתו קיבל הלקוח הלוואה מהבנק. האם, כאשר הלקוח לא עומד באחד התשלומים, ניתן להעביר את החיוב מחשבון לחשבון כאשר הריבית בחשבון החח"ד היא, בדרך-כלל, יותר גבוהה מזו שנדרש הלקוח לשלם במסגרת ההלוואה?

ב-ע"א 2258/92[1] (להלן: "פרשת נאות מדבר") נדון סעיף שאיפשר לבנק לבצע קיזוז בין חשבונות הבנק שהיו ללקוח. הבנק ביקש ללמוד על הסכמת הלקוח לנטילת הלוואה בתנאי ריבית חופשית, לצורך פרעון ההלוואה צמודת המדד, מסעיף בחוזה הדביטורי אשר בינו ובין הלקוח שבו נאמר באופן כללי כי "הבנק יהיה רשאי לפי ראות עיניו ולפי שיקול-דעתו הבלעדי בכל עת ומדי פעם בפעם לחייב כל חשבון של הלקוח בכל סכום המגיע ושיגיע לבנק מאת הלקוח בכל אופן שהוא".

בית-המשפט, מפי כב’ השופטת דורנר, אמר בין השאר כי:

"מטרת חוק הריבית היא לא רק להגן על הפרט, אלא גם לאפשר לרשויות להגשים מדיניות אשראי. מטעם זה הוסרה ההגבלה על הלוואות לא צמודות, וקביעת שיעור הריבית הושארה לכוחות השוק. לעומת זאת, בהלוואות צמודות ריבית, הניתנות לתקופות ממושכות לפרט ולגופים עיסקיים נקבעה תקרה. חריגה מתקרה זו פוגעת הן בפרט והן באינטרס הציבורי. בחוק נקבעו הוראות מחמירות המיועדות למנוע את סיכולו. כאמור, הוראות החוק מחייבות על-אף הסכם שבין הצדדים; ההגדרה הרחבה של ריבית (סעיף 1) מונעת להפר את החוק על-ידי מתן שמות שונים למחיר הכסף. בענייננו השאלה אינה איפוא מה הכינוי שנתנו הצדדים להגדלת המחיר אלא מה היא מהותו של ההסדר שנקבע…"

לאחר מכן פנתה כב’ השופטת דורנר לפירוש ההסכם וקבעה כי "הבנק מסתמך על הסכמת המערערת לחייב חשבונה בכל סכום המגיע לבנק. מבחינה מילונית, המילה "חיוב" כוללת בחובה גם חיוב חשבון שביתרת חובה. ואולם, אין לפרש מילה ואף לא משפט כשהם לבדם… על-פי הגיונם של דברים משמעות המילים "לחייב חשבון", בהקשרם, אינה בקשה מהבנק למתן הלוואה, אלא מדובר כאן במתן זכות לבנק לגבות מכל חשבון המצוי ביתרת זכות כספים שהלקוח חייב לבנק. עניינו של הסעיף הוא איפוא בזכות הקיזוז... נראה איפוא כי סעיף 6 הנ"ל בא למלא אחר הדרישה להסכם קיזוז בין חשבון עובר-ושב לבין חשבון הלוואה. הוא מאפשר לבנק למשוך את "המגיע לו" מחשבון שביתרת זכות, אך אין הוא מתיר מתן הלוואה".

ב-ע"א 5300/92[2] (להלן: "פרשת אורות") התבקשה שוב הצהרה כי פירעון הלוואה בטכניקה שננקטה על-ידי הבנק, שתוצאותיה חיובו של המבקש בריבית חח"ד או בריבית חריגה בשיעור העולה על השיעור המירבי הקבוע בחוק הריבית, תשי"ז-1957 (להלן - חוק הריבית) ובצו הריבית (קביעת שיעור הריבית המקסימלי), תש"ל-1970, הוא בניגוד לדין.

בהסכם ההלוואה נאמר בין השאר "(א) במקרה שהלווים לא יסלקו לבנק סכום כלשהו שיגיע לו מהם במועד הקבוע... יהיה הבנק רשאי... (1) לקזז את הסכום שבפיגור כנגד כל סכום שיגיע ללווים... (3)לחייב כל חשבון של הלווים או של הערבים, לפי המקרה, בסכום שבפיגור. (ד) כל חיוב כאמור בפסקה א(3) יעשו (אם יעשו) בין בחשבון קיים ובין בחשבון שייפתח לצורך זה על שם הלווים או על שם הערבים, לפי המקרה, בין אם החשבון שיחוייב יהיה קרדיטורי ובין אם יהיה דביטורי או שיעשה לדביטורי כתוצאה מחיובו כאמור; והיתרה הדביטורית שתהיה (אם תהיה כזו) בחשבון שיחוייב כאמור תישא ריבית בשיעור המירבי וריבית כנ"ל שתתרבה במשך כל שלושה חודשים, תישא אף היא ריבית בשיעור המירבי."

דעת הרוב בפסק-הדין איבחנה פסק-דין זה מ-ע"א 2258/92 הנ"ל (להלן: "פרשת נאות מדבר"), שכן "להבדיל מהמקרה ההוא ניתנה במקרה שלפנינו הסכמה מפורשת של הלקוח, שנקבעה בהסכם ההלוואה עצמו, לחייב את חשבון החח"ד גם כאשר הוא נמצא ביתרת חובה, ולפיכך לא ניתן לומר שמשמעותו של סעיף 19(א)(3) להסכם ההלוואה היא של קיזוז בלבד... יתירה מזאת: בהסכם ההלוואה עצמו הוסכם על תנאי הריבית שתישא יתרת החובה בחשבון הדביטורי (סעיף 19(ד), וסעיף 32(א)). מכאן שיש לקבל את טענת הבנק לפיה יש לראות בסעיף 19 הסכמה למתן הלוואה נוספת לפרעון ההלוואה המקורית".

לאחר מכן עבר בית-המשפט לדון בשאלה האם מדובר בעסקה שיש בה הגיון כלכלי, שכן "אילו נעשתה עסקה פיקטיבית אשר הצדדים רק כינוה בשם אחר כדי לעקוף את גזירת חוק הריבית, לא היינו מסתכלים בקנקן אלא במה שיש בו, ופוסקים בהתאם לכך. אך במקרה דנן לא נעשתה עסקה פיקטיבית…"

הבנק טען כי מאחורי ההסכם ללקיחת ההלוואה הנוספת יש היגיון כלכלי שכן על-ידי פרעון תשלומי ההלוואה הצמודה דרך חשבון החח"ד, נמנעה מהמושב הסכנה של הפעלת סנקציות על-ידי הבנק, דוגמת העמדת כל ההלוואה לפרעון מיידי על כל המשתמע מכך, מימוש הבטחונות ועוד. בית-המשפט העליון, בניגוד לדעתה החולקת של כב’ השופטת דורנר, קיבל טענה זו, והסעיף נותר על כנו.

ב-ע"א 7948/96[3] ניסוח הוראת ההסכם היה בדומה לזה שבפרשת אורות. כב’ השופט אנגלרד קבע כי יש לשאול שתי שאלות. האחת, האם הלקוח הסכים לסידור הנ"ל. אם כן, השאלה השניה היא, האם צריך לתת תוקף להסכמה או שמדובר בהתניה על הוראת חוק קוגנטית בחוק הריבית. אם מדובר בהתניה על הוראה קוגנטית, גם הסכמת הלקוח לא תסייע לבנק.

השופט אנגלרד חוזר וקובע שמדובר בסידור לגיטימי. בהנחה שניתן ללקוח המידע הדרוש, בדרך נאותה ומקובלת, מבחינת פרשנות ההסכם, אין זה ראוי כי בית-המשפט ינקוט כלפי הכתוב בהסכם גישה פרשנית דווקנית, המתאמצת לפרשו נגד הבנק. מודעות הלקוח, במשך זמן רב, שהבנק נוהג בדרך זו, עמדה ללקוח לרועץ. כלומר, בהתנהגותו של הלקוח הוא קיבל על עצמו את הסידור הזה. בית-המשפט קובע כי לא מדובר בעקיפה של חוק הריבית, כי אם המחוקק לא הגביל את הריבית בהלוואות לא צמודות וכפועל יוצא אין לפנינו כל עבירה.

כמה נימוקים הובילו את בית-המשפט לראות כך את הדברים:

אם נמצא לומר כי הבנק פעל בניגוד לחוק הריבית, זו עבירה. עדיף לפרש באופן מצמצם, ולא לומר שהבנק עבר עבירה. בשוק החופשי המגמה צריכה להיות של התערבות מועטה ביחסים כלכליים. אם נסגור שער אחד, מיד נמצא באפיקים אחרים - של שוק שחור. הלקוחות יצאו נפסדים.

אלמלא היה נוהג הבנק כפי שנהג, המצב היה פועל לרעת הלקוח. כלומר, אליבא דדעתו של השופט אנגלרד, הדרך האחרת אשר עמדה לבנק היא העמדת כל ההלוואה לפרעון, ואזי היו מממשים את הביטחונות שהפקיד הלקוח. אם לא היה ללקוח כסף לתשלום אחד, חזקה שלא היה לו כסף לשלם את כל ההלוואה. מימוש הביטחונות יפגע קשות בלקוח. אמנם הבנק סייע לעצמו, אבל הוא גם סייע ללקוח בהלוואה משנית, שמסייעת ללקוח לעמוד בהלוואה הראשונה.

לעניות דעתנו, התוצאה שהגיע אליה בית-המשפט מניחה כי הלקוח תמיד יעדיף את הסידור הזה, הגם שלא ממש ניתנה לו ברירה. אולם ההיגיון הכלכלי הוא שהוביל את שופטי הרוב לתת ל"עסקה" המשנית הזו תוקף.

--------------------------------------------------------------------------------

[1] ע"א 2258/98 מלון נאות מדבר בע"מ נ’ הבנק הבינלאומי הראשון לישראל, פ"ד מז(5) 350.
[2] ע"א 5300/92 בנק לאומי לישראל נ’ אורות, פ"ד נא(5) 273, להלן: "פרשת אורות".
[3] ע"א 7948/96 בנק הפועלים בע"מ נ’ מוסכי צומת גהה בע"מ ואח’, תקדין עליון 98(3) 508.