תקנה 120 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת, כי בית-המשפט או הרשם לא יתן צו לגילוי מסמכים או לעיון במסמכים, אלא אם כן היה סבור שיש צורך בכך כדי לאפשר דיון הוגן או כדי לחסוך הוצאות, ורשאי הוא לסרב לבקשת רשות לגלות מסמכים[1].

תחימת הצו לגילוי מסמכים היא, איפוא, בשיקול-דעתו של בית-המשפט המנהל את ההליך. בית-משפט של ערעור לא יתערב בשיקול-דעת השופט אלא אם הגיע למסקנה שגויה בעליל או שנעלמו מעיניו נסיבות שצריך היה להתחשב בהן. אפילו המקרה הוא מקרה גבול – אין להתערב בהחלטתו של השופט היושב לדין[2].

בית-המשפט המנהל את ההליך רשאי לדחות בקשה לגילוי מסמכים לזמן אחר וכן לדחות את העיון לזמן אחר[3].

סמכות בית-המשפט להורות על צו גילוי מסמכים אינה תלויה בהכרח ביוזמת צד זה או אחר, ושופט המנהל קדם משפט יכול ליתן צו כזה לשם קיצור וייעול הדיון או חיסכון בהוצאות. אולם סעד זה לא יינתן כדבר שבשגרה[4].


--------------------------------------------------------------------------------

[1] שם, תקנה 120(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי.

[2] רע"א 6297/97 רכאח נ’ חברת טבע, דינים עליון נה 122.

[3] א’ גורן, עמ’ 163.

[4] א’ גורן, עמ’ 165.