שיקולים במתן סעד זמני - עיכוב הליכי פינוי

רע"א 1719/09 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' ברוך לוק ואח', בבית המשפט העליון, כבוד השופטת מ' נאור, ניתן ב 21.5.09

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט נ' ישעיה), לפיה ניתן צו זמני לעיכוב הליכי מימוש משכנתה. העיכוב הותנה בהפקדת התחייבות עצמית וערבות צד ג' על סך 100,000 ש"ח.

בשנים 1992-1994 פתחו המשיבים והחברה חשבונות אצל הבנק. ביום 21.2.1994 חתם המשיב 3 על כתב ערבות, להבטחת חובותיה של החברה לבנק. ביום 16.6.1994 חתמו המשיבים 1 ו-2 על שטר משכנתה (להלן: שטר המשכנתה הראשון), בו משכנו את דירת מגוריהם להבטחת כל חוב שלהם ו/או של המשיב 3 לבנק. 

על פי טענת הבנק, לא עמדו המשיבים והחברה בהתחייבויותיהם כלפיו. לאחר משלוח התראות למשיבים, הושג בין הצדדים הסדר ביניים, במסגרתו יצרה החברה ביום 9.1.1996 שעבוד צף על נכסיה, להבטחת חובותיה וחובות המשיבים 1-3 לבנק.

לטענת הבנק, משלא עמדו המשיבים בהסדר הפריסה, נשלח להם שוב מכתב התראה.  במכתב פורטו החובות של החברה ושל המשיבים 1 ו-2.

עיקר המחלוקת בין הצדדים נסובה על השאלה האם המשכנתה נועדה להבטיח גם את חובה של החברה, אם לאו. לדידו של הבנק, שטר המשכנתה הראשון מבטיח גם את חובה של החברה, ומכל מקום, הדבר מופיע מפורשות בשטר המשכנתה השני.

המשיבים טוענים, כי שטר המשכנתה הראשון לא נועד להבטחת חובה של החברה, ועל שטר המשכנתה השני לא חתמה המשיבה 2. עוד טוענים המשיבים, כי הסדר הפריסה בו התחייבו הם לתקן את שטר המשכנתה, כך שיבטיח גם את חובה של החברה, נחתם מתוך לחץ ואיומים, כאשר הם לא היו מיוצגים.

בנוגע לערבות שחתמו המשיבים טוענים הם, כי היא נחתמה שלא כדין. הצדדים חלוקים ביניהם אף לגבי הסיבה לעיכוב הממושך במימוש המשכנתה, ותולים זה בזה את האשמה בעניין התארכות ההליכים.

בבוא בית המשפט ליתן סעד זמני, עליו לשקול שני עניינים: האחד- האם בתובענה העיקרית קיימת עילת תביעה. תנאי זה משמעו, האם עולה מהתובענה שאלה רצינית המצריכה דיון, או שמא מדובר בתביעת סרק על פניה. בדיקת תנאי זה נעשית באורח לכאורי בלבד ואינה אמורה לשקף עמדה נחרצת ביחס לסיכויי התביעה העיקרית. העניין השני- מאזן הנוחות בין הצדדים- האם הנזק שייגרם למבקש הסעד הזמני אם לא יינתן הסעד גדול מן הנזק שייגרם לצד שכנגד, במקרה שיינתן הסעד המבוקש.

בדיקת קיומו של תנאי זה נעשית על דרך של איזון בין אינטרסים, ובעניין זה נתון שיקול דעת רחב לערכאה הדיונית לשקול ולהחליט, ורק לעתים רחוקות תתערב בכך ערכאת הערעור.

בין שני התנאים מתקיימים יחסי גומלין, כך שככל שמאזן הנוחות נוטה לכיוון מבקש הסעד, כך הדרישה לקיומה של שאלה רצינית לדיון מתמתנת (השוו: רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט נ' יצחק אמר, פ"ד נו(1) 529).

במקרה דנן, נראה כי את משוכת עילת התביעה עברו המשיבים. מבקשת רשות הערעור ומהתגובה לה עולה, כי לכאורה, קיימות בתיק שאלות המצריכות בירור רציני במסגרת התובענה העיקרית; השאלה האם המשכנתה הרובצת על הדירה מבטיחה גם את חובה של החברה, בין היתר לאור העובדה כי בשטר המשכנתה הראשון לא נכללה התחייבות מפורשת כזו, ולאור טענות המשיבים בנוגע לנסיבות החתימה על הסדר הפריסה, בו התחייבו לתקן את שטר המשכנתה הראשון כך שיבטיח גם את חובה של החברה.

 עוד נדרשת בחינה של העיכוב הרב במימוש המשכנתה- משנת 1996, אז נפתח תיק ההוצאה לפועל, ועד לשנת 2008, עת הוגשה בקשה לחידוש ההליכים. לא ניתן להכריע בעניין זה בחלוקי הדעות שבין הצדדים בדרך המקוצרת של בקשת רשות ערעור.

באשר למאזן הנוחות - דומה שהנזק שייגרם למשיבים 1 ו-2, זוג קשישים, מפינויים מדירת מגוריהם עולה על הנזק שייגרם לבנק, אם תוכרע התביעה העיקרית לטובתו לבסוף.

על נושא מאזן הנוחות משליך גם העיכוב במימוש המשכנתה; אי מימושה במשך כ-12 שנים מקשה על הטענה, כי הנזק שייגרם לבנק מעיכוב ביצועה כעת, עד לבירור התובענה העיקרית, עולה על הנזק שעלול להיגרם ממימושה.