גם בבצעו עסקות עבור לקוחותיו חייב הבנק לנהוג במיומנות ובזהירות, שאם לא כן הוא עלול להיתבע הן בגין הפרת חובה חוזית והן בנזיקין[1].

כך לדוגמה, בפרשת סוראקי[2] ביקשו המשיבים לקנות פלטינה בעסקה מן הסוג המכונה Forward, קרי "עסקה עתידית". הבנק לא ביצע את ההזמנה ביום בו אמור היה לעשות זאת, ובבוקר שלמחרת כבר היה מחיר הפלטינה גבוה ב-10% לערך. נקבע כי:

"בנק המקבל על עצמו לבצע עסקת מצרכים מן הסוג שבפנינו, לגביה ברור לכולי עלמא כי תנודות השערים הרלוונטיים עשויות לחרוץ את גורלה לרווח או להפסד, אף בטווח של יום אחד, חייב להיות ערוך לביצוע התחייבותו באותו היום. הברירה בידי הבנק (או כל גורם אחר שעיסוקו בכך) להחליט, כי אין ברצונו או כי אין ביכולתו ליטול על עצמו משימה כזו, לגביה אלמנט העיתוי הוא קריטי; אולם, אם הביע נכונות והסכמה לבצע את העסקה (וזאת, אגב, תמורת הסיכוי לרווח בגין שירותיו, אם כי אין לסיכוי התמורה כשלעצמו משמעות משפטית כלשהי בהקשר שבפנינו), שומה עליו לבצעה במיומנות ובמקצועיות ראויים, ואין הוא רשאי לנהוג ברשלנות ובחוסר אכפתיות…

בנסיבותיו הקונקרטיות של התיק שבפנינו ניתן לומר, בלא כל היסוס, כי הבנק המערער הפר את חובת הזהירות הקונקרטית, שחב ללקוחותיו המשיבים…"

קביעה זו צוטטה בפרשת לילוף[3], בה שימש הבנק כמתווך בחוזים העתידיים. הוראת הביצוע של הלקוח לא הועברה במועד, ועל כן לא נכללה הצעתו במסחר. בית-המשפט (כב’ הנשיא ברק) קבע:

"… מקובלת עלינו גישתו של בית-המשפט המחוזי לפיה התרשל הבנק כלפי לילוף ובכך הפר חובתו כלפיו. ההתרשלות מתבטאת בכך שלא ביצע… את העסקה שביקש לילוף לבצע. ביסוד גישתנו זו מונחת התפישה, כי הבנק הוא שקבע את המועדים להגשת ההצעות. מועדים אלה התבססו, בין השאר, על הערכתו של הבנק באשר ליכולתו לבדוק את הבטחונות של המציעים השונים. משקבע הבנק מועדים שונים, היה עליו לעמוד בהם…"

הבנק עשוי לחוב ברשלנות אף כלפי צד שלישי בגין עסקה שביצע עבור לקוחו. בפרשת לה בודיאר[4], דובר ביהלומים אשר היו משועבדים לבנק, כנגד אשראי שהבנק נתן למוכרת. כתנאי לשחרור היהלומים המשועבדים לשם יצואם לקונה נתנה הקונה לבנק ערבות בנקאית של בנק שוויצרי. הבנק טיפל בביצוע עסקת היהלומים ושלח אותם לקורספונדנט שלו ביחד עם דוקומנטים לגוביינא בתנאי של Free Of Payment, כך שהקונה היתה חופשית לקבל את היהלומים לידיה בכל עת ללא תשלום. אך הקונה סירבה לקבל את היהלומים עקב מחלוקת התעוררה בינה לבין המוכרת. בינתיים דרש הבנק מן הבנק השוויצרי את סכום הערבות וזיכה את חשבונה של המוכרת אצלו, ועקב סירוב הקונה לקבל את היהלומים אף נתן הוראה להחזיר את היהלומים אליו.

תוצאת הדברים היתה כי הקונה נשאה בסכום הערבות אשר תמורתה לא קבלה מאומה ואילו המוכרת קבלה לידה את היהלומים וגם חשבונה בבנק זוכה. נטען, כי לא היתה עילה בדין לחייב את הבנק באין בינו לבין הקונה לא קשרי בנק ולקוח ולא קשר חוזי אחר, אף לא יחסי שליחות. כב’ השופטת נתניהו שללה טענה זו וקבעה כי:

"גישה זו השוללת קיומה של חובת זהירות מושגית בנזיקין של הבנק כלפי הקונה אינה מקובלת עלי. חובת הזהירות המושגית נקבעת לפי מבחן הצפיות - מה צריך אדם לצפות להבדיל ממה שהוא יכל לצפות… למה מכוונים שיקולי מדיניות משפטית ביחסים שבין הבנק לקונה? אין אמנם יחסים חוזיים ביניהם והחוק החרות גם אינו מטיל חובות מגדרות ספציפיות ביניהם. אך לבנק יש מעמד מיוחד ונכבד בחיי המסחר ובין התפקידים שהוא ממלא גם ביצוען של עסקות שונות בין לקוחות שלו לבין צדדים אחרים. שיקולי מדיניות משפטית אינם מכוונים לעבר שחרורו של בנק מחובת זהירות כלפי אותם צדדים. להפך, הם מדברים בעד הטלת חובה כזו כלפי אלה שהוא יכול לצפות שיפגעו כתוצאה מרשלנותו.

על אחת כמה וכמה כך שהבנק פועל לביצוען של עסקות יצוא יהלומים… בעסקות כאלה כפוף הבנק להוראותיו של הדין… במסגרת יחסים כאלה אין סיבה שלא להחיל חובת זהירות מושגית בין הבנק לבין מי שעלול להיפגע מפעולות שהוא מבצע ברשלנות."

בפרשת ז’אן קלוד מולאר[5] נטען כי פקידי הבנק התרשלו בעת מתן שירות בנקאי במסגרת סחר באופציות מטבע חוץ, בכך שהתעלמו במודע ו/או ברשלנות מהדחיפות שבטיפול ביצירת קשר עם הבנק ו/או הבנקים בחו"ל לצורך קבלת ציטוטי המחירים. לטענת התובעים, פקידי הבנק לא עמדו בסטנדרט המיומנות הנדרש מאנשי מקצוע בתחום זה, ובשל רשלנותם גרמו לתובעים הפסד כספי ניכר.

בית-המשפט מצא כי פקידי הבנק הנתבע אכן לא פעלו בהתאם לנורמות המקצועיות הנדרשות בתחום הסחר באופציות במטבע חוץ, ומפעילותם עולה כי חסרו את הידע הבסיסי הנדרש בכדי לבצע עסקאות מסוג זה. "אומנם מדובר בתחום מסוכן אשר כמוהו כהימור, אך מידת הסיכון שהלקוח מוכן לספוג אינה פוטרת או מקטינה את חובותיו של הבנק, לתת שירות הולם בנסיבות כל מקרה ומקרה.

 

מוסד בנקאי הנותן שירותים בשוק ההון וניירות הערך, חב ללקוחותיו ידע בסיסי ומיומנות, הדרושים לביצוע העסקאות ברמה סבירה, תוך מיקסום האינטרסים של הלקוחות, הנותנים בו אמון רב. במקרה שבפנינו לא מדובר בסיטואציה כלכלית מסובכת, הדורשת פתרונות מתוחכמים של מומחים בשוק ההון. מדובר בהפעלת ידע בסיסי ומיומנות הדרושים לביצוע עיסקה בשוק המתאפיין בסיכון גבוה, תוך זמן קצר יחסית".

התביעה נתקבלה, והבנק חויב בפיצוי התובעים בגין הנזק הישיר שנגרם להם כתוצאה מפעילות רשלנית של פקידי הבנק.

בפרשת קנדקו[6] נבדקה הסוגיה מה מידת אחריותו של בנק לנזק שנגרם ללקוחו, מבקש הערבות, כאשר הבנק, נותן הערבות, שגה בניסוח הערבות הבנקאית.

בפרשה זו התובעת, חברה פרטית אשר עיקר עיסוקה אספקת כוח אדם, פנתה לבנק והזמינה ערבות בנק על סך 413,240 ש"ח לטובת חברת החשמל, בהקשר למכרז. אחד התנאים המוקדמים להשתתפות במכרז היה המצאת ערבות בנקאית על-פי הנוסח המדויק הכלול במסמכי המכרז.

 

התובעת רכשה את מסמכי המכרז, מתוך כוונה להשתתף במכרז, ושילמה בעבורם. הנתבע הנפיק את הערבות המוזמנת, אולם נפלה בה טעות. מקור הטעות בהקלדה שגויה של אחד מפקידי הבנק.

התובעת קיבלה מחברת החשמל הודעה על פסילת הצעתה על הסף, מכיוון שהצעתה לא לוותה בערבות בנקאית על-פי תנאי המכרז. התובעת טוענת שכתוצאה מרשלנות של הנתבע ו/או של עובדיו, ו/או כתוצאה מהפרת חובה חוקית של בנק ללקוח, ו/או כתוצאה מהפרת הסכם מפורש בדבר נוסח הערבות המדויק שנדרש להוציא, נגרמו לתובעת נזקים המסתכמים בסכום של 5,233,793 ש"ח.

בית-המשפט המחוזי דן בעוולת הרשלנות וקבע כי: "כאשר הלקוח תובע את הבנק בעוולת הרשלנות, לפי סעיף 35 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), עליו להוכיח את קיומם של שלושת יסודות העוולה: חובת הזהירות של הבנק כלפי התובע, התרשלות של הבנק וגרימת נזק"[7].

לעניין חובת הזהירות נקבע כי הנתבע, כבנק, חב חובת זהירות כלפי לקוחותיו. חובת הזהירות של בנקאי, הפועל עבור לקוח, כלפי לקוחו, טבועה בבסיס יחסי בנק לקוח וכן ביסוד יחסי השליחות ביניהם. בנק אשר גובה עמלה, בגין השירות של הנפקת ערבות, מוטלת עליו חובת זהירות כלפי הלקוח, הסומך ידיו על נותן השירות. הבנק יכול היה לצפות, וצריך היה לצפות כי בנפול טעות (קולמוס או אחרת), ייגרם נזק ממוני ללקוח. הנתבע היה מודע למטרת הערבות, שהוזמנה אצלו, השתתפות במכרז. לפיכך יכול היה לצפות כי התרשלותו עלולה לגרום לנזק שנגרם.

לעניין ההתרשלות נקבע כי הנזק לתובע עשוי היה להימנע על-ידי קריאה חוזרת של המסמך בלבד.

 

 על המסמך חתומים שני מורשי חתימה, אשר בבדיקתם הסתפקו רק בבדיקת ביטחונות הלקוח, מתוך הגנה על אינטרס הבנק. הם ידעו כי מסמך הערבות התקין חיוני להשתתפות התובעת במכרז, וכי טעויות עלולות לקרות, כפי שהעידו שני הצדדים, על סמך ניסיון העבר. איש מפקידי הבנק לא אמר כי בדק את נוסח הערבות קודם למסירתו לנציג התובעת. אין ספק כי אלמלא הפרת חובת הזהירות על-ידי הנתבע, לא היה נגרם נזק.

 

לעניין הוכחת הנזק על-ידי התובעת, בית-המשפט קבע כי אין בפניו ראיה לכך שהתובעת היתה זוכה במכרז, אפילו לא היתה נפסלת על הסף בשל פגם בערבות.


בפרשה זו נידונה גם סוגיית האשם התורם. בית-המשפט קבע כי, "בנק חייב חובת זהירות כלפי לקוחו, אך גם לקוח חב חובת זהירות כלפי הבנק, וחובתו זו מוכרת מזה זמן.

 

 החובות הן אפוא הדדיות, ומקורן, בראש ובראשונה, בחוזה שבין השניים... לטענת התובעת, המכרז נשוא התביעה היה בעל חשיבות עליונה לחברה.

 

לו היתה התובעת זוכה במכרז היה זה בבחינת ’קפיצת מדרגה עסקית’ בעבורה... לפיכך, מצופה היה, כי התובעת תעשה כל מאמץ על מנת להבטיח (גם) כי נוסח הערבות יוגש ללא דופי. על התובעת היה לבקש את הכנת הערבות מן הנתבע עוד קודם, ולא שלושה ימים לפני מועד הגשת מסמכי המכרז.

 

 מנהל התובעת יכול היה לדרוש עיון מוקדם בנוסח". על כן נקבע אשם תורם בשיעור של 45%.

בסופו של דבר קבע בית-המשפט כי התובעת זכאית לפיצוי בגין הטעות בניסוח כתב הערבות, טעות שמנעה ממנה את הסיכוי להשתתף במכרז, ונפסק לתובעת נזק כללי אשר העמיד את הפיצוי המגיע לה על סך של 45,000 ש"ח.
--------------------------------------------------------------------------------

[1] שם.

[2] ע"א 195/85 בנק איגוד לישראל בע"מ נ’ ז’אק סוראקי ואח’, פ"ד מב(4) 811.

[3] ע"א 5579/97 עו"ד יוסף לילוף נ’ בנק המזרחי, פ"ד נה(3) 210.

[4] ע"א 168/86 בנק איגוד נ’ לה בודיאר, פ"ד מב(3) 77.

[5] ת"א 3094/98 ז’אן קלוד מולאר ואח’ נ’ בנק לאומי לישראל בע"מ ואח’, בבית-משפט מחוזי
תל-אביב-יפו, בפני כב’ השופטת רות שטרנברג אליעז - סגן נשיא, ניתן ב- 05.08.04.

[6] ת"א (חיפה) 999/98 קנדקו בע"מ נ’ בנק הפועלים בע"מ, תק-מח 2004(2), 3358.

[7] א’ ברק, שיקול דעת שיפוטי (תשמ"ז), 452 ואילך.