"א (שלום-ת"א) 25993/95, בש"א 114191/99 ווגמן שמואל נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ (טרם פורסם)

עובדות המקרה

 

במסגרת בקשת רשות להגן שהגיש ערב להלוואה נגד הבנק הוא טען, כי הבנק נמנע במשך תשע שנים מלמסור לו כל הודעה באשר לפיגור החייבים, ובנוגע להליכים משפטיים שהחל לנקוט נגדם.

 

 הבנק טען כי חובת ההודעה הכלולה בתיקון מס' 2 לחוק הערבות אינה חלה על הערבות עליה חתם המבקש בשנת 1990, וכי המבקש שינה כתובתו כך שלא ניתן היה להודיעו.

 

נקבע

 

המבקש הסתמך על הלכת רע"א 2443/98 ליברמן נ' בנק דיסקונט, פ"ד נ"ג(4) 804, בו טענו הערבים, כי היה על הבנק להודיע להם בדבר הארכה שנתן לחייב בפרעון ההלוואה, לאחר שהחל מתקשה בפרעונה.

 

 באותו מקרה נקבע, כי למרות שסעיף 26(א) לחוק הערבות, המטיל חובת גילוי והודעה לערב על אי-קיום החיוב על-ידי החייב אינו חל, מוטלת על הבנק חובה להודיע לערבים בתוך זמן סביר על הארכה שניתנה לחייב העיקרי.

 

חובה זו נגזרת מחובת תום-הלב החלה אף בדיני שטרות. בפרשת ליברמן הנ"ל, הוחלה החובה למרות שהדיון נסב סביב המטריה השיטרית.

 

 קל וחומר, שיש להחילה מקום שנדונה מטריה חוזית, דהיינו חוזה ערבות. חוק הערבות כפי שתוקן בשנת 1997 נתפש בפסיקת בית-המשפט העליון כמנחה ולא כשולל.

 

 אמנם אין החוק חל רטרואקטיבית על ערבויות שניתנו בטרם התיקונים, אך יש בו כדי לשקף את הפרשנות שהיה ראוי לתת להן.

 

אמנם קיים ספק באשר לסיבה בגינה לא הגיע המכתב לידי המבקש, וספק זה יש לזקוף לחובת הבנק. שכן, עליו מוטלת החובה לשלוח הודעה כראוי.

 

ניתנה רשות להגן.