נתבע בסדר דין מקוצר יקבל רשות להתגונן אפילו העלה טענה בעל-פה נגד מסמך. ברור שטענה כזו צריכה לעמוד בכל מבחני הפירוט שנקבעו בפסיקה על-מנת שלא תהא זו טענה בעלמא[1].

הרצון להתיר טענה כזו במסגרת הדיון בבקשת רשות להתגונן הוא כי, במסגרת זו, שדי בה בהגנה לכאורית ברמה נמוכה, בית-המשפט אינו נכנס לשאלות שעניינן דרכי ההוכחה אלא בוחן אך את עצם הטענה באם יש בה משום "הגנת מה".

כך למשל, בעניין יעקב קרן נ’ בנק איגוד לישראל בע"מ ואח’[2] הבנק המשיב הגיש תביעה בסדר דין מקוצר כנגד המערער, בהסתמכו על כתב הערבות שהמשיב היה חתום עליו.

 

טענת המשיב העיקרית היתה שאין הערבות עליה חתם מחייבת אותו, מאחר ולא ידע שהוא ערב על סכום בלתי-מוגבל ולפיכך הוטעה. המשיב נחקר על תצהירו אך לא על טענת ההטעיה. שופטת בית-משפט קמא דחתה את בקשת הערב ליתן רשות להתגונן.


נקבע, בין היתר, כי טענתו של המצהיר סותרת מסמך בכתב, ובדרך הטבע יקשה עליו להעמיד עדות בעל-פה כנגד מסמך בכתב[3]. ואולם קושי זה שיעמוד בבירור התביעה לגופה, אין בו כדי לשלול, אפריורית, זכות להתגונן כנגד התביעה שהוגשה, והרי בשלב זה של בקשת רשות להתגונן ניתן להעלות אף טענות בעל-פה כנגד מסמך בכתב (נזכור כי נתבע יוכל להוכיח טענתו, בין השאר, על דרך הודאתו של התובע או שלוחו), ואין חוסמים דרכו של נתבע מטעמים של דרכי הוכחה בלבד[4].

בעניין זה בית-משפט קמא הסתמך על ההלכה שנקבעה בעניין גולד נ’ מעוז[5], לפיה חזקה על מי שחתם על יפוי-כוח כי ידע את תוכנו, וכי לגבי טענת מרמה יש להביא הוכחות ליסודה "כאפשרות גבוהה".

 

 בית-המשפט העליון קבע, כי באותו עניין מדובר היה בפסק-דין סופי, בו דחה בית-המשפט טענה של מרמה שהועלתה לפניו, ואילו אנו ענייננו בשלב שלפני שלב ההוכחות; והרי הלכה היא כי בשלב זה של מתן רשות להתגונן אין בית-משפט נדרש כלל לשאלה כיצד יעלה בידי הנתבע לבסס טענה של מרמה[6].

 

כללם של דברים: טענת ההטעיה שהעלה קרן[7] בבקשתו למתן רשות להתגונן הינה טענה ראויה לעצמה, ומפורטת דיה כדי מתן רשות להתגונן; בייחוד כך, כשהנתבע לא נחקר כלל על תצהירו.

עם כל זאת, יש לזכור כי על-אף שדי בטענה בעל-פה כנגד מסמך בכתב, עדיין צריכה הטענה להיות טענת הגנה טובה.

 

כך למשל, בפרשת כהן יחזקאל נ’ הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ[8] נפסק מפי כב’ השופטת ו’ אלשיך כי אמנם אין ביד המבקשים מסמך בכתב בדבר הגבלת ערבותם, אולם בכך אין כדי להכשיל את בקשתם.

 

הלכה היא, כי נתבע בסדר דין מקוצר יקבל רשות להגן אפילו העלה טענה בעל-פה, שיש בה כדי לסתור מסמך בכתב[9].


יוצא מכך כי, מחד גיסא, מצהירים שני המבקשים, כי חתמו על מסמך נוסף המגביל את גובה ערבותם, ומאידך גיסא, מכחיש המשיב מכל וכל קיומו של מסמך נוסף זה. הצהרות סותרות אלו, אין הן יכולות לדור בכפיפה אחת זו עם זו, ועל-כן מן הראוי הוא, כי תיושבנה במהלכו של משפט מלא.

עם זאת, אין די בטענה בעל-פה סתם, אלא צריך שתהא זו טענה טובה. כך למשל, בעניין ציוד גרינשטיין נ’ בנק איגוד לישראל בע"מ[10], התגונן המבקש כנגד התביעה בטענה כי הוא חתם על כתב הערבות רק לאחר שהופעלו עליו לחצים רבים על-ידי המשיב, ולאחר שסמנכ"ל המשיב הבטיח לו כי כתב הערבות לא ימומש כלל, וכי חתימתו על כתב הערבות תהא פורמלית גרידא.

 

למעשה התגונן המבקש בטענת NON EST FACTUM "לא נעשה דבר", אשר תתקבל במקרים חריגים ביותר, מקום בו הונע החותם לחשוב כי המסמך עליו הוא חותם הוא בעל מהות בסיסית שונה לחלוטין ממה שהוא לאמיתו של דבר.

נקבע כי, אין ספק כי המבקש היה ער למשמעותו המשפטית של כתב הערבות. אחרת כיצד יסביר את העובדה כי חתם רק לאחר שהובטח לו, כביכול, כי למעשה המסמך מרוקן מכל תוכן מעשי.

 

כן תמוהה העובדה כי המבקש, בהיותו איש עסקים, לא דאג שהבטחה מהותית שכזו, השוללת את תוקפו של המסמך עליו חתם, תצויין על גבי כתב הערבות, או לפחות במסמך אחר.

אמנם ההלכה היא כי בבקשת רשות להתגונן אין מניעה להתגונן בטענה שבעל-פה כנגד מסמך שבכתב, וכי אין בית-המשפט נכנס לדרכי הוכחת ההגנה. יחד עם זאת, ההלכה מוסיפה כי אין די בטענה שבעל-פה, תהא אשר תהא, אלא יש צורך בטענה שבעל-פה שתהא טענה טובה.
--------------------------------------------------------------------------------

[1] ע"א 168/84 אלקלעי נ’ בנק אוצר החייל, פ"ד מ’(2) 333; ע"א 76/86 ד"ר יוסף פיינשטיין נ’ ה.ש.מלונית בע"מ ואח’, פ"ד מג(3) 124.

[2] ע"א 1266/91 יעקב קרן נ’ בנק איגוד לישראל בע"מ ואח’, פ"ד מו(4) 193.

[3] סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומאנית.

[4] ראה: י’ זוסמן, שם, 640, 641.

[5] ע"א 624/88 גולד נ’ מעוז, פ"ד מד(1) 497.

[6] י’ זוסמן, שם, 641.

[7] ע"א 1266/91 יעקב קרן נ’ בנק איגוד לישראל בע"מ ואח’, פ"ד מו(4) 193.

[8] ת"א (ת"א) 1887/89 כהן יחזקאל נ’ הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ, תק-מח 91(3) 983.

[9] י’ זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהד’ חמישית, עמ’ 620.

[10] ת"א (ת"א) 124/89 ציוד גרינשטיין נ’ בנק איגוד לישראל בע"מ, תק-מח 90(1) 210.