ככל שמעשה האונס רחוק יותר, כך קשה יותר להתגונן בפניו. לכאורה הדברים אינם הוגנים – ככל שקשה לנאשם אובייקטיבית להתגונן בפני אשמה, יש להקל עימו וכל ספק קטן אמור לפעול לטובתו. במציאות – המצב הפוך.

 

כאשר בת למשל מאשימה את אביה בביצוע אונס שארע לפני שנים רבות מאד, אין יכול הוא להביא ראיות לסתור. כאשר מדובר באונס טרי ניתן לעשות כל מיני בדיקות גופניות להוכחת או הפרכת האישום – אבל אילו ראיות ניתן להביא נגד סיפורים על דברים שאירעו לפני שנים רבות ולעיתים אף עשרות שנים?

 

 

שורת הצדק הייתה מחייבת שכאשר אין הנאשם יכול להמציא ראיות לטובתו עקב הזמן הרב שעבר – אמור הוא לצאת זכאי. הרי לא יכול הוא אובייקטיבית להוכיח כי זכאי הינו. אך בפועל, קורה בדיוק המצב ההפוך, ולרוב מורשע הוא רק על סמך עדות על דברים שאירעו בעבר הרחוק.

 

 

ועוד יותר דחוק הוא המצב שבו ה"נאנסת" לא זוכרת בעצם את האירוע אלא נזכרת בו אחרי המון שנים עקב טיפול נפשי שעברה או חלמה. כן, גם במקרים ובו חלמה "הנאנסת" כי נאנסה – רוב סיכויי הנאשם להיות מורשע, כי החלום – מציאות הינה, לפי גירסת התביעה והשופטים. אחרת – למה לה לחלום פתאום חלום כזה?

 

 

לכן, ככל שמעשה העבירה רחוק יותר והזוי יותר – כך גוברים הסיכויים להיות מורשע, כי אינך יכול להביא שום ראייה להוכחת חפותך. איך תוכיח שהחלום אינו אלא חלום בלבד?

 

 

אני סבור שההלכה צריכה להיות, שכאשר לא יכול נאשם עם כל רצונו להביא ראיות לחפותו עקב הזמן הרב שעבר – אין מקום להגיש נגדו כתב אישום, ואם הוגש, יש לזכותו. ואני קורא מכאן לכנסת לחוקק חקיקה מתאימה כי בתי המשפט הולכים לכיוון לא נכון.

 

 

בינתיים, יש אולי פתרון שניתן לנסותו, והוא, המצאת חלומות נגדיים. נניח, העדה של כמה וכמה עדים שיעידו שחלמו שחלומה של הנאנסת אינו נכון. וכאן, יעמוד בית המשפט בפני בעייה – לאיזה חלום להאמין, האם לחלומה של ה"נאנסת" או של כל העדים שחלמו אחרת, ואולי יזכה את הנאשם.