שגיאה נפוצה היא לחקור את המתלוננות בעבירות מין במשך זמן ארוך ולנסות להתישן ואף לבלבלן. בכך, לכאורה עושה הסניגור את מלאכתו נאמנה, וככל שיצליח לגרום לבלבול בגירסת המתלוננת כן ייטב למרשו. אך, הדברים אינם כך.

 

 

אכן, בכל סוגי העבירות האחרות ככל שסניגור מצליח לגרום לעד להתבלבל בעדותו כן טוב יותר לנאשם. ברם, עבירות המין יוצאות דופן הן: כאן, אהדת השופטים תגדל ככל שהמתלוננת תעמוד זמן רב יותר על דוכן העדים ותתבלבל יותר. ככל שתשדר מצוקה רבה יותר על דוכן העדים – כך רבים הסיכויים שבית המשפט יאמין לה ולא לנאשם, ובית המשפט בפסק הדין ייתן הסברים לכל טעויותיה.

 

 

אסור לחקור מתלוננת בעבירת מין יותר מחצי שעה, ועדיף עוד כמה שפחות. על הסניגור לגרום לבית המשפט להאמין לנאשם יותר מאשר לא להאמין למתלוננת. זהו הסיכוי היחיד של נאשמים כאלו. ראו מקרה חיים רמון למשל בהם חקרו את העדה נגדו עד אין סוף או את המתלוננות נגד משה קצב או המתלוננות נגד איציק מרדכי. אני עצמי מכיר מקרים מסוימים בהם סניגור אחד מסויים לקח את הסיכון, לא חקר את המתלוננת יותר מזמן קצר, והצליח להביא לזיכוי הנאשם.

 

 

ברור שיש למצוא סתירות בדברי המתלוננות – אך לא בפניהן. למשל: אחרי שהמתלוננת גומרת להעיד, להביא בפני בית המשפט ראיות על כך שמה שאמרה לא היה נכון. בשום פנים ואופן לא להטיח זאת בה בחקירתה אלא רק לאחר מכן, ועדיף אף לא באותה ישיבה.

 

מאד חשוב שבית המשפט ישמע את המתלוננות עד כמה שפחות, כי כל דקה נוספת מבססת סימפטיה כלפיה וגורמת לשופט לזכור את דבריה נגד הנאשם. ככל שתעיד פחות ואחר כך יתגלו כל מיני ליקויים בדבריה, ומנגד, הנאשם יעיד כדבעי ולא באופן של עימות עם המתלוננת אלא יספר את סיפורו, כך יגדלו סיכוייו לצאת זכאי.