אי אישור עסקת טיעון

בכל עסקת טיעון נאמר לנאשם שבית המשפט אינו כבול להסכם אליו הגיעו הצדדים. דבר זה צודק לחלוטין – סוף סוף בית המשפט אינו חותמת גומי להחלטות שני הצדדים, התביעה והסנגוריה.

בית המשפט אמור לשקול ולבדוק אם עסקת הטיעון ראוייה בעיניו או שאין לקבל אותה, ולאור זאת, מתקיים דיון לגבי העונש הראוי שבית המשפט אמור להטיל לאחר שהצדדים סיכמו עליה. הם בעצם מנסים לשכנע את בית המשפט לקבל את הצעתם המשותפת.

הבעיה שמתעוררת הינה כאשר בית המשפט מחליט לא לאמץ את עסקת הטעון לגבי העונש. אם מלכתחילה מודיע הוא שלא יאמצנה, יכולים הצדדים להחליט כיצד להמשיך את הדיון. אולם, ברוב המקרים מודיע בית המשפט על כך בעת גזירת העונש, כאשר רק אז יודע הנאשם כי העונש שהוסכם עליו לא יאומץ בידי בית המשפט.

הדבר היחיד שיכול לעשות נאשם בשלב זה הוא לבקש לבטל את עסקת הטיעון ולחזור בו מההודאה שמסר. לפי סעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי רשאי נאשם לסגת בו מההודאה בכל שלב של הדיון גם אחרי הכרעת הדין, ויש אפילו פסק דין משנת 2004 שאיפשר לנאשם לחזור בו מהודאתו לאחר הטלת העונש – אך מדובר במקרה נדיר ביותר. כמעט תמיד לא יכול לחזור בו הנאשם מהודאתו שמסר.

לדעתי, מן הראוי הוא שבית משפט שמחליט לא לאמץ עסקת טעון לגבי ענישה, יודיע על כוונתו זו לצדדים לפני אישור עסקת הטעון, ויאפשר בכך לנאשם לשוב ולשקול את צעדיו. אם ירצה הנאשם, יוכל להמשיך בניהול הדיון לגבי העונש. אולם אם יתחרט על כל עסקת הטיעון ויבקש לבטל את ההודאה שמסר מתוך רצון לנהל את המשפט מתחילתו או מהשלב בו הגיע הוא לפני חתימת עסקת הטיעון, יוכל לעשות זאת.

נכון הוא כי חזרה מהודאה בעקבות אי אישור עסקת טיעון תיראה לבית המשפט כחשודה ונובעת ממניעים פסולים, אך זכותו של נאשם לנסות לשכנע כי לא כך הוא ולנהל את משפטו בהתאם לסדר הדיון הרגיל. דבר זה יהא צודק והוגן.