בית המשפט רשאי להורות לאדם שהורשע בדין להתחייב לא לעבור עבירה במשך תקופת זמן של עד 3 שנים. ההתחייבות תהא על סכום כסף שלא יעלה בסכומו על גובה הקנס אותו רשאי היה בית המשפט להטיל בגין העבירה בה הורשע הנאשם.

 

גם במקרה ובו נקבע שאדם עבר עבירה אך הוא לא הורשע בה, רשאי בית המשפט לחייבו לתת התחייבות כזו, אך היא תהיה לתקופת זמן של עד שנה אחת.

 

מי שהפר את התחייבותו וביצע עבירה במשך הזמן הזה, ייאלץ לשלם את הסכום האמור. ואם לא שילם סכום זה במועד, יוטלו עליו קנסות.

 

אף שהסעיף של החוק לא אומר זאת, נראה שהכוונה היא שההתחייבות להימנע מעבירה תהא אך לעבירה בה הורשע הנאשם.

 

תנאי נוסף של הטלת עונש זה, הינו, שבית המשפט רשאי להטילו בנוסף לעונש אחר שהטיל. לכן, לכאורה, לא ניתן להסתפק רק בעונש זה אלא הוא חייב להיות בנוסף לעונש אחר אותו הטיל בית המשפט. ברם, אני כאן מסויג, כי נתקלתי במקרים בהם בית המשפט הסתפק אך בעונש זה של התחייבות להימנע מביצוע עבירה בלא שנתן עונש אחר קודם לכן, והדברים אפילו אירעו במסגרת הסדר טיעון עם הפרקליטות.

 

השאלה הנשאלת היא, האם בית המשפט טעה כאשר קבע עונש זה לבדו, או, שכוונת הסעיף היא שבית המשפט רשאי להטיל עונש זה בנוסף לעונש אחר שהטיל אך יכול הוא להטיל עונש זה גם אם לא הטיל עונש אחר מלבדו.

 

או נשאל זאת בצורה קצת שונה – האם כוונת הסעיף היא שבית משפט רשאי להטיל עונש זה בנוסף לעונשים אחרים שנתן אך אין חובה שייתן לו עונשים קודמים, או שרק אם הטיל עונשים קודמים מותר לו להטיל עונש זה. מבחינה הגיונית, אין סיבה להגביל את בית המשפט ולא לאפשר לו להטיל עונש זה לבדו.

 


עודכן ב: 12/07/2011