ראיות הסנגוריה במשפט הפלילי בישראל

בפני הסנגור עומדות שתי מערכות של ראיות לטובת הנאשם. הסוג הראשון הינו הראיות שאספה המשטרה.

בהתאם לחוק, התביעה חייבת למסור לסנגור את כל החומר הראייתי שאספה. ובמספר רב של פסקי דין של בית המשפט העליון נכתב שלא רק את החומר שבדעתה להציג חייבת התביעה למסור, אלא גם חומר שאין בדעתה להציג, מאחר וייתכן וחומר זה יעזור לסנגוריה להביא לידי זיכוי הנאשם.

הסוג השני הוא חומר שהסנגור משיג בעצמו – בין בעבודה עצמית ובין באמצעות כל מיני כלי עזר, כחוקרים פרטיים, מומחים ועדים שלא נחקרו ע"י המשטרה.

אחת הבעיות העיקריות של נאשמים המיוצגים בידי סנגורים רבים הינה, שהסנגורים מסתמכים במקרים רבים רק על הראיות שיש בידי התביעה, ולא יוצאים לחפש ראיות נוספות. דבר זה נובע מכל מיני סיבות, החל בעצלנות וכלה השכר נמוך אותו מקבלים סנגורים אלו במקרים מסוימים שאין זה המקום לפרטם.

נכון הוא שיש גם עו"ד הגובים שכר טרחה נכבד מאד ולא עושים את העבודה האמורה. הם לא מחפשים ראיות מחוץ לראיות שאספה המשטרה, וידועים כמה מקרים כאלו שאירעו לא מזמן ושבהם הנאשם נדון ברותחין עקב מחדלי מייצגיו. מנגד, יש רבים שעושים עבודה מעולה.

על סנגור רציני לבדוק בתחילה את זירת האירוע שבה התרחשו האישומים. אני עצמי יכול להעיד על מקרים רבים בהם לאחר ביקור במקום, התגלו לי דברים שלא הייתי יכול לגלות לולא כן, ושתרמו לנאשם, בין בזיכוי מלא ובין בהקלה מרובה בעונש. נכון הוא שהדבר אינו נוח, בעיקר כאשר זירת האירוע מרוחקת ממקום משרדו של הסנגור, אך כל סנגור חייב לעשות כן אם רוצה הוא לייצג את הלקוח בשיא הרצינות.

גם חיפוש עדים לטובת הנאשם אינו משימה קלה ונעימה, אך גם אותה חייבים לבצע. ומי שלא עושה כן, מתרשל בייצוג, והסובל מכך הוא הנאשם שיכולים היו להעיד עדים לטובתו, אך הם לא הוזמנו להעיד.