אי זיהוי מתלוננות בעבירות מין - אפליה

בהתאם לחוק, חל איסור מוחלט על זיהוי מתלוננות בעבירות מין. כתוצאה מכך לא ידענו את שמה ולא ראינו את קלסתרה של מתלוננות ידועות כגון, א' מבית הנשיא או ה' שהתלוננה על חיים רמון.

ברור שמדובר באפליה שפוגעת בתקינות ההליך המשפטי, וזאת מכמה סיבות:

הראשונה – כאשר הציבור אינו יודע במי המדובר, נמנע ממי שמכיר את המתלוננת להגיב. ייתכן ויש אנשים שיש להם מידע מפליל ביותר לגביה, מידע שהיה יכול להביא לזיכוי הנאשם – אבל מאחר שאיש אינו יודע מיהי המתלוננת, לא יכול אף אחד לנפק את המידע הזה.

השנייה – הרגשת הנחיתות. לא סתם ידוע במשפט העברי שאין להפלות בין שני צדדים למשפט גם במסגרת צורת ההליך עצמו, מאחר, שהנפגע חש נחות ולא יכול להגן כדבעי על עצמו. הדברים מופיעים במפורש בספר דברים בפרשת שופטים, שם נאמר באחד הפסוקים: לא תכיר פנים, כלומר, אין לעשות העדפה של אדם אחד על פני חבירו.

אבל רש"י מוסיף ואומר, שאסור במשך הדיון לתת העדפה לצד אחד, כגון, שאחד יושב והשני צריך לעמוד, כי אחרת, כך הוא אומר, נסתתמו טענותיו של הצד הנחות. חד וחלק. וכאן, כאשר ישנו מידע פתוח לציבור רק לגבי הנאשם ואין שום מידע על המתלוננת, הנאשם חש נחות ויתקשה להגן על עצמו.

השלישית – גם השופטים נוטים יותר לצד התביעה במקרים כאלו בהם מראש יש הגנה למתלוננת, קרי, היא במצב טוב יותר מהנאשם. מדובר בהליך פסיכולוגי לא מורגש. אין ספק שהשופטים לא נוטים בכוונה לצד המתלוננת, אך תת הכרתית זה מה שקורה.

הרביעית – יש תלונות שקר אשר לא היו מוגשות לו ידעו המתלוננות שזהותן תפורסם בציבור. כאשר יש חיסיון על זהותן, קל להן הרבה יותר לשקר.

לאור זאת יש שתי פתרונות למצב זה – או לבטל את החוק ולהתיר לפרסם את זהות המתלוננות, או להשאיר חוק זה על כנו אבל להחיל אותו גם לגבי החשודים והנאשמים.

קרי, גם לגבי זהותם יחול אותו חיסיון שאסור יהא לפרסם דבר עליהם. כך לפחות יהיו במצב זהה למתלוננות. אומנם, הדבר אינו משמש כפתרון לבעיות הראשונה והרביעית שהצגתי, אך לפחות ישמשו כפתרון לבעיות השנייה והשלישית שהצגתי, וגם זה משהו חשוב.