החמרה בענישה בגין הלנת והסעת שב"חים

פרקליט המדינה החמיר בהנחיות לגופי התביעה לגבי העונשים שהם אמורים לבקש למי שמסיע או מעסיק או מלין שוהים בלתי חוקיים בארץ. החמרה זו היא גם בעקבות האמור בחוק הכניסה לישראל שגם הוא מחמיר במקרים כאלו. הסיבה אגב מוצדקת לגמרי והיא מעשי הטירור שנעשים לעיתים בידי שבחי"ם שנכנסו לארץ שלא בהיתר.

הענישה היא משמעותית. לרוב, מדובר על עונש מקסימלי של שנתיים מאסר וכן פרטי ענישה נוספים

רק לאחרונה ראיתי במקרה בבית משפט כאשר זקן חולה ומותש בן 82 נשפט על עבירה זו. הוא נשלח לקצינת מבחן שכמובן המליצה לא להכניסו לבית סוהר, אבל השופטת נזפה בו ונתנה לו עונש של מאסר על תנאי וקנס משמעותי. לגבי אדם זקן שחי רק על קיצבת ביטוח לאומי מדובר בעונש פרוע ביותר.

אולם נכון הוא שלפי הנחיות פרקיט המדינה אמורה התביעה לבקש עונשי מאסר.

אני לא כל כך הבנתי מדוע חובה היתה להעמידו לדין, וזאת מעבר למכשולים שקיימים בפני התביעה לפי החוק שאמנה להלן. וכי אדם חולה ביותר וקשיש יודע באמת מה הוא עושה? אני מודיע לכם שכשראיתי את הנאשם היה לי ברור שהוא באמת כבר לא יודע מה קורה איתו. מעניין שמה שראיתי לא ראתה השופטת.

יתירה מכך: מה אם אדם זקן טוען שהאמין לשב"ח שיש לו אישור שהייה בארץ?

יש פרק שלם בחוק העונשין הדן בעבירות מרמה סחיטה ועושק. העונש על מירמה נע בן שנה אחת לחמש שנים, תלוי בסוג המרמה. אולם, אין עונש על המרומה. קרי, לא ניתן להטיל עונש על זה שמרמים אותו. ואם נניח שהשב"ח אמר לזקן אחד שיש לו היתר לגור בארץ והזקן האמין לו – כיצד ניתן להעניש אותו, הרי אין ענישה בכל החוק הפלילי על אדם שמרמים אותו אלא רק על המרמה. מדובר בתופעה ידועה – ניתן לרמות קשישים וקשישות בקלות. הרי מדי פעם שומעים אנו כיצד נוכלים מפילים ברשתם בני אדם זקנים שמאמינים למה שמספרים להם. זו תופעה שאופיינית לגילים המאד מבוגרים – אז לא ניתן לשפוט אנשים כאלו כאשר רימו אותם.

משונה הדבר שהנחיות פרקליט המדינה לא דנות כלל בשני הסייגים שאמרתי: לא לגבי גיל האדם שביצע את העבירה ולא לגבי כך שהוא רומה, והשילוב שקיים בין שני אלו: אדם קשיש שהשב"ח מנצל את גילו ומספר לו שיש לו היתר והקשיש מאמין לו.

תגידו שהיה עליו לבדוק אם יש לו היתר בפועל. זה הרי כתוב בחוק הכניסה לישראל שחובה לבדוק אם יש לשב"ח מסמכים המיתירים לו להכנס או לשהות בארץ.

ברם, החובה לבדוק חלה רק כאשר אתה יודע שהשב"ח גר בשטחים. חוק הכניסה לישראל קובע מצד אחד חובה לבדוק היתרים, קרי, מי שמלין למשל שב"ח צריך לבדוק אם יש לו היתר, ברם, כאשר הוא לא חושד שהוא תושב זר הוא לא חייב לבדוק. יתירה מכך, עליו הראייה שלשב"ח מותר היה ללון בארץ רק לאחר שהוכחה מודעתו לכך שהשב"ח הינו תושב זר, ואת זה התביעה לרוב לא עושה.

וגם אם נוכיח שהקשיש היה מודע להיותו של השב"ח תושב השטחים, ואיני יודע איך מוכיחים מודעות כזו מלבד הודאתו במסגרת החקירה, איך מצפים שאדם קשיש יבדוק ניירת שהוא לא יודע איך היא נראית? זה הרי אבסורד לדרוש דברים כאלו מאנשים קשישים שלא יודעים בין ימינם לשמאלם. ושוב, נזכיר עד כמה נופלים קשישים כאלו בפחים שכל אדם נורמלי היה חושד בם.

אי לכך, אני קורא לגופי התביעה כי כאשר המרומה הוא אדם קשיש, מן הראוי לוותר לו ולא להעמידו לדין.