משונה הדבר כיצד רוב אוכלוסיית ישראל חושבת שרומן זדורוב חף מפשע, כלומר, שכמה הרכבי שופטים טעו בהחלטתם כי זדורוב הוא רוצח, ובאותה עת, רוב, אם לא כל הנשים, סבורות שהנשיא לשעבר משה קצב צריך להשאר בכלא ולא לקבל ניכוי שליש, כפי שמתיר חוק שחרור על תנאי ממאסר, בגלל שאין הוא מודה במה שהורשע – וכאן אין להן שום ספק שהרשעתו היתה נכונה. למרות, שבשני המקרים, הנאשמים לא הודו, ואם נבדוק את שני המקרים נראה שהרשעת זדורוב מסתמכת גם על מימצאים פורנזיים, אם כי בעייתיים בחלקם, ושגרמו לשופט עליון אחד להורות בדעת מיעוט על זיכויו מחמת הספק, ואילו הרשעת קצב נסובה סביב עדות בעל פה בלבד והיא עדות כבושה ובעייתית ביותר.
השאלה הראשונה הנשאלת היא כיצד ניתן לתת משקל החלטי לגמרי וסופי לגבי הרשעת קצב רק בגלל שהורשע בידי בתי המשפט, ובאותה עת לסבור שבית המשפט טעה לגבי זדורוב. הרי מדובר בסתירה גלויה על פניה. ההבדל היחיד בין שני המקרים לחובת קצב היא, שכל הנשים מאמינות לעדות "הנאנסת" ולא מוכנות לשקול את מה שהן שוקלות לגבי זדורוב: שההרשעה של הנאשם – בטעות יסודה.
לא ניתן לעבור בשתיקה על סתירה זו
תארו לכם כמה גדול העוול שנעשה לקצב אם הוא לא אנס. באותה המידה כמה גדול העוול שנעשה לאל-עובייד שהורשע בזמנו כמה פעמים ברצח חנית קיקוס למרות שכל בר דעת מבין שהוא לא רצח כולל אבי הנרצחת. בדיוק כפי שאימה של תאיר ראדה מבינה שזדורוב אינו רוצח בתה.
הדרישה שהנאשם יתוודה ויתחרט ויקבל טיפולים כאשר הוא כל הזמן טוען לחפותו הינה במקרים רבים מעשה אכזרי שלא ייעשה. במקרה ובו אדם חף מפשע מורשע ונידון להרבה שנות מאסר, והוא לא מקבל ניכוי שליש אפילו שהוא מתנהג כשורה בזמן מאסרו, דבר שהינו שיקול עיקרי לשחרור על תנאי במקרים בהם אין ספק באשמתו כשהוא נתפס בעת מעשה או הודה בה במשפטו, בגלל שהוא דבר בגירסתו שהוא חף מפשע והורשע בטעות, היש מעשה עוול ניקלה יותר מזאת? לא רק שהרשענו חף מפשע, שזו כבר מכה אנושה למערכת הצדק שלנו אלא שאנו גם דורשים מאותו חף מפשע להתוודות על המעשה שלא עשה אחרת לא יזכה לקבל מה שאסיר שמודה בעבירה שאכן ביצע, מודה בה.
ואם אנו סבורים שלצורך שחרורו יהיה האסיר מוכן להודות עתה במה שהוא טוען שהוא לא עשה, אזי המציאות שונה. אנחנו נתקלים במקרים בהם אסירים מוכנים לשבת עוד על המאסר ולא יודו במה שלא עשו. קחו לדוקמא את אל עובייד. הוא נדון למאסר עולם שנקצב אני חושב ל 20 שנה, ולכן אחרי שני שליש ממאסרו היה יכול להשתחרר אם היה מודה. אבל הוא מעדיף להישאר בכלא ולא להודות בדבר שלא ביצע, שוב, אין ספק שהוא לא הרוצח הנתעב במקרה זה. זה ברור לכל בר דעת. והוא מוכן להישאר כלוא ולא להודות במה שלא עשה. האם זה לא מדיר שינה מעיני וועדות השחרור? האם אין כאן הוכחה שאדם מוכן לסבול ולא להודות בדבר שלא עשה?
אני סבור שאין מעשה עוול גדול יותר. לא צריך להתנות שחרורו של אסיר אחר שני שליש של מאסר בהודאה, אם אותו אדם מכחיש כל הזמן שלא ביצע את העבירה. הרי ייתכן שבית משפט טעה, וכולנו מסכימים לכך שישנם הרבה מורשעים בטעות שאינם אשמים. אז כיצד ניתן להתנות את השחרור שמגיע לו אם התנהג למופת בהודאה במה שלא עשה? לא מספיק שהרשענו אותו שלא בצדק?
זה איננו הוגן ומנוגד לתפיסת העולם המוסרית של העם היהודי.
עודכן ב: 14/04/2016