פדופיליה ועבריינות מין בכלל, הן עבירות קשות לא רק מבחינה משפטית, אלא גם מבחינה חברתית ומוסרית. המוח האנושי מתקשה לקלוט עבירות מין ובעיקר עבירות מין, המופנות כלפי ילדים. המכנה המשותף הרגיש ביותר אצל כל אחד מאיתנו.

 

כל פגיעה בילד היא פגיעה שתשאיר חותם לאורך שנים וברבות הימים יכולה להשפיע על עיצוב זהותו האישית ולעיתים אף המינית. זהו תחום אפל, שחור, מילה שכל אזרח רוצה למחוק מהלקסיקון, להסיט את הוילון ולהתעלם ממנה. כאילו היא לא קיימת, כאילו שאין פדופיליה בעולם.

 

אז זהו, שיש. ולא משנה כמה נעצום את העיניים, זה כאן בנינו. פדופיליה, כך מתחילים להבין במרוצת השנים, היא בעיה ביולוגית. חוסר יכולת לשלוט בדחף מיני, המופנה כלפי ילדים, בנים ובנות כאחד. דווקא בגלל עובדה זו, זה התחום הקשה ביותר לטיפול ושיקום. גם אם לפדופיל יש הבנה מלאה כי מעשיו אינם נורמטיביים, קשה לו לשלוט בדחף.

 

שליטה בדחפים היא בעיה פיזית ולא רק התנהגותית. צורך במין הוא כמו הצורך לאכול, לשתות, אז איך אפשר לומר לאדם שנמשך לילדים, תפסיק ? כרגע מערכת האכיפה כולאת את הפדופילים מאחורי סורג ובריח, אך מה קורה כאשר הוא משתחרר? הוא יכול לשלוט בעצמו ברמה הקוגניטיבית, לומר לעצמו שהוא אינו רוצה יותר לפגוע בילדים, להיות מוקצה בחברה. אך מספיק רגע אחד, ילד אחד שיעורר רגש מיני והפדופיל עלול לחזור לסורו.

 

מה עושים היום בכל הנוגע לפדופיליה ?


היות ופדופיליה היא בעיה קיימת ומוכרת, ישנן היום מספר דרכים להתמודד איתה, כל חברה בהתאם לחוקי המוסר והנורמות המקובלות בה. זה יכול להיות פתרון בלתי הפיך של כריתת אשכים, טיפול תרופתי כדוגמת ה הפרוורה או ה האנדרוקור או ה דקטרפיל וחלה בפתרון האהוב והנפוץ כל כך, של כליאת אותם עברייני מין מאחורי סורג ובריח, ללא כל הליך שיקומי.

 

כל התרופות המוצאות כיום לסירוס ודיכוי יצר מיני אצל פדופילים, הינן תרופות בעלות רמת סיכון גבוה, עם תופעות לוואי ויכולת לגרום לנזקים ארוכי טווח, החל מסכרת, לחץ דם, פגיעה בתפקודי כבד, בריחת סידן ועוד.

 

כאשר אנו משתמשים בתרופות אלה על פדופילים, אנו למעשה דנים אותם לחיים של סבל גופני ובעיות בריאותיות רבות, אך ורק בשל הדחף המיני שלהם והרצון שלנו כחברה לשלוט בהם, מבלי לחשוב על איכות חייהם. שלא לומר שכל התרופות הללו, יקרות מאוד ומוצעות היום רק בשוק הפרטי ועל חשבונו של הפדופיל. חיים עם בעיות בריאות ואפילו סכנת מוות, פגיעה בכיס ובאיכות החיים, מה הפלא שפדופילים רבים בוחרים פשוט שלא להשתקם.

 

 

אז מה צריך לעשות בהמשך


צריך כאן מנגנון שיקומי מודע וחזק, אשר משלב בין טיפול כימי תרופתי, לטיפול התנהגותי ופסיכולוגי. פדופילים רבים חוו התעללות מינית בילדותם, בתקופת עיצוב הזהות המינית, כך שמעבר למרכיב הביולוגי, זה מה שהם יודעים וחווים כאהבה וסיפוק צורך מיני. חלקם בעלי נטייה הומוסקסואלים ויש להם קשיים בפיתוח מערכות יחסים בוגרות, עם גברים אחרים, מפחד, בושה או דחייה ולכן ילדים הם הפרטנר האולטימטיבי. כך או כך, פדופיליה זו בעיה רבת מישורים ויש לטפל בה ככזו.

 

כמו שמטפלים היום בנטייה לאלימות או בהתמכרות לסמים, כך חייבת המדינה להתייצב ולספק פתרונות ארוכי טווח ולא רק מנגנון אכיפה שירחיק את אותם אנשים מהחברה לתקופה זו או אחרת.

 

כליאה של פדופילים היא פלסטר על יד שבורה. ברירת מחדל עלובה. טיפול אמיתי בבעיה, מחייב הקצאת משאבים וכוח אדם ולא פחות חשוב, למידה אמיתית ומעמיקה של תחום הפדופיליה בעולם. לעבירות מין אין הגבלה גיאוגרפית, דתית או לאומית. היא אינה מבדילה בין עשיר לעני ובין שם לפה.

 

 


 


עודכן ב: 22/08/2010