מעבר חצייה- ממלכתו של הולך הרגל

מעבר החצייה – ממלכתו של הולך הרגל/ עו"ד שי גלעד

בתי משפט בשורה ארוכה של פסקי דין קבעו כי מעבר החצייה הוא ממלכתו של הולך רגל ועל הנוהג המתקרב למעבר החצייה לנהוג במשנה זהירות .

הוראות תקנות התעבורה קובעות בין היתר כי חייב נוהג רכב להאט את מהירות הנסיעה, ובמידת הצורך אף לעצור את רכבו, בכל מקרה שבו צפויה סכנה לעוברי דרך או לרכוש, לרבות רכבו הוא, ובמיוחד בהתקרבו למעבר חציה;

עוד קובעות התקנות כי נוהג רכב המתקרב למעבר חציה, והולכי רגל חוצים במעבר, יאפשר להם להשלים את החצייה בבטחה ואם יש צורך בכך יעצור את רכבו לשם כך.

הפסיקה הרחיבה את שטח "ממלכתו" של הולך הרגל לא רק למעבר החצייה אלא גם לשטח הסמוך לו כשמתחם זה משתנה ממקרה למקרה בהתאם לנסיבות.

הפסיקה קבעה כי כי על נהג המתקרב למעבר חצייה ליתן דעתו לכך, אם יש מי אשר מתכוון לחצות את הכביש במעבר החצייה; ואם כן - להתאים את מהירות נהיגתו למקרה של חצייתו את הכביש. במסגרת זו, וכדי לכבד את זכות הקדימה של הולך הרגל במעבר חצייה, עליו לצפות שזה ינסה לחצות את הכביש; שאולי לא יהיה ער לרכבו המתקרב; אולי ייטול על עצמו סיכון של חצייה על אף התקרבות הרכב; אולי יסמוך על כך שהרכב יכבד את זכות הקדימה שלו. עליו להתחשב גם באפשרות של התנהגות רשלנית מצידו של הולך הרגל.

במילים אחרות, על הנוהג לחשוב על כל אפשרות בהתקרבו למעבר החצייה גם אם היא אפשרות רחוקה ובלתי סבירה ולנקוט למרות זאת בכל אמצעי זהירות שמא יפגע בהולך הרגל.

לעיתים ניתן יהיה לייחס לנהג יתר רשלנות כשהנהג מכיר את מקום התאונה וידע על קיומו של מעבר חצייה ולמרות זאת נמנע מלנקוט באמצעי הזהירות הדרושים .

כך קבע בית המשפט במקרה בו הנהג היה תושב השכונה בה אירעה התאונה, כי מאחר וידע על קיומו של מעבר החצייה, והיה ער לאפשרות כי יימצאו עליו הולכי רגל. חרף כל אלה, ובמקום להקדים ולנקוט באמצעי זהירות כדי לקדם את פני הסכנה, נמצא נוהג במהירות שמעל 100 קמ"ש, אותה לא האט גם כאשר התקרב למעבר החצייה, דבר שהיה חייב לעשותו הן מכוח ההיגיון והשכל הישר, והן מכוח מצוותן של תקנות התעבורה הרי יורשע ודינו נגזר במלוא חומרת הדין .

ואולם, אין חובת הזהירות כלפי הולכי הרגל במעבר חצייה כה מקיפה עד כי יש לעצור עצירה מוחלטת לפני כל מעבר חצייה.

כך גם קבע המחוקק כי אי תנועה או שטח הפרדה המחלק שני מעברי חצייה אינו חלק ממעבר החצייה ויראו כל חלק ממעבר החציה כמעבר נפרד.

כך קרה שכשהולך רגל עמד על אי תנועה ובאופן מפתיע פרץ לכביש , לא נמצא הנהג הפוגע אשם בתאונה.

בית המשפט העליון קבע כי אי תנועה אינו מעבר חציה. במקרה בו הולך הרגל לא היה בתהליך חצייתו של מעבר החציה כאשר הבחין בו הנהג והוא עמד על אי התנועה הרי חובתו של הנהג כלפי הולך הרגל היתה כאל הולך רגל העומד על שולי הכביש או על המדרכה. נהג חייב לצפות את האפשרות שהולך רגל זה ירד לכביש ויחצה אותו, ולו גם ברשלנות. אך במה דברים אמורים? כאשר בנסיבות הענין יש יסוד לחשש שכך יעשה. לא כן כאשר הולך הרגל אינו נותן כל סימן לכוונה כזו וכשאין בנסיבות העניין מאומה שיוכל להעמיד את הנהג על כוונה כזו, כי אז אין הנהג חייב לצפות כי לפתע ישנה הולך הרגל מטעמו ויקפוץ לכביש.

והוסיף בית המשפט העליון וקבע כי מי שמפרש את הוראות תקנות התעבורה כך שנוהג רכב חייב לעצור כדי לאפשר לא רק להולכי-רגל החוצים בפועל אלא גם לאלה "החוצים בפוטנציה" הרי כאילו הוא מטיל חובה על כל נהג להאט את מהירותו בכל צומת עד כדי שיוכל לעצור ממש על אתר. חובה כזאת אינה קיימת לפי החוק ופרשנות כזאת, לא זו בלבד שתשתק את התנועה, אלא סופה לגרום לריבוי התאונות ולא להפחתתן.