גרם מוות ברשלנות ועבירת ההריגה - מה למעשה ההבדל בין שתי העבירות?
כאשר מתרחשת תאונת דרכים קטלנית בה נהרג אדם, הרי שתיק החקירה ייבדק וייחקר על ידי משטרת ישראל, וממצאיו יועברו לפרקליטות עם המלצה באם יש מקום להאשים את הנהג באחריות לתאונה ולמות האדם.
כאשר בתיק החקירה המשטרתי יש די ראיות הקושרות את הנהג לאחריות לגרימת התאונה ולמותו של הקורבן, תכלול ההמלצה המשטרתית, אחת משתי אפשרויות: 1) להעמיד את הנהג לדין בגין עבירה של גרם מוות בנהיגה רשלנית. 2) להעמיד הנהג לדין בגין עבירת ההריגה.
עם זאת, המלצה זו אינה סוף פסוק, מפני שלפרקליט המטפל בתיק שיקול דעת עצמאי, המסתמך על הראיות הקיימות בתיק. על הפרקליט לסקור את הראיות ולהחליט האם יש מקום להגיש כתב אישום כנגד הנהג המעורב, או שמא הראיות אינן מספיקות להרשעה, ואז יש להשלים ולהעמיק את החקירה או לגנוז את התיק מחוסר ראיות, חוסר אשמה או חוסר עניין לציבור (עילה נדירה ביותר במקרה של ת"ד עם נפגעים).
באם הוחלט להאשים את הנהג בגרימת מותו של אדם בנהיגה רשלנית, או בהריגה; הרי שברובם המוחלט של המקרים גם תוגש בקשה לפסילת רישיון הנהיגה של הנאשם עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. שימו לב כי פסילה זו מאריכה בדרך כלל את הפסילה המנהלית שהוטלה על הנהג על ידי קצין משטרה בסמוך לתאונה. פסילה זו תוטל למשך 90 ימים, ללא כל הפעלת שיקול דעת במקרה של תאונת דרכים קטלנית.
גרימת מוות בנהיגה רשלנית
מהי למעשה גרימת מוות ברשלנות בדיני התעבורה?
הכוונה המשפטית הנה לכך שאדם אכן גרם למותו של אדם ויש לו אחריות משפטית לכך, אך לא נלוותה לכך מחשבה פלילית. כלומר, האדם שקטל ברשלנותו אדם אחר, לא היה מודע לנסיבות, לעובדות ,ולאפשרות גרימת התוצאה. הוא התרשל באופן שגרם למותו של אדם, אך לא התכוון לכך ואף לא היה מודע כלל, שהתנהגותו הרשלנית תביא לתוצאה הטראגית.
עבירת ההריגה
עבירת ההריגה שונה באופן מהותי מעבירת הרשלנות ביסוד הנפשי הנלווה לביצוע העבירה. בעוד שברשלנות, כפי שציינו לעיל, לנהג הפוגע, אין מודעות לכך שהוא עומד לקטול חייו של אדם אחר. הרי שבכדי להטיל אשמה פלילית על נהג בעבירת הריגה, יש להוכיח כי עובר לתאונה הקטלנית, הייתה בו מודעות לכך שנהיגתו מסוכנת, ועלולה להביא לתאונה שבה יקופחו חיי אדם. מודעות זו נקראת בשפה המשפטית "מחשבה פלילית". בניגוד לעבירת הרשלנות אשר בה אין כלל מחשבה פלילית.
להלן דוגמא הממחישה את ההבדל בין אישום בגרימת מוות ברשלנות, לבין אישום חמור יותר שעניינו הריגה:
גרם מוות ברשלנות:
נהג רכב שטח המתקרב לצומת מרומזר כאשר מהירותו סבירה, משוחח בטלפון שברכבו באמצעות דיבורית כחוק, השיחה מתלהטת ועולה לטונים גבוהים. תוך כדי נהיגה מסב הנהג את מבטו מן הכביש לרגע קצר בכדי להחליש את עוצמת הרדיו שברכב. באותה עת הוא אינו שם לב כי הרמזור שבצומת התחלף לאור אדום. הוא חוצה את הצומת המרומזר במהירות לא גבוהה, ופוגע ברכב פרטי שנכנס לצומת באור ירוק. שני הרכבים מתנגשים, וכתוצאה מן התאונה נהרג נהג הרכב הפרטי שנכנס לצומת באור ירוק.
עבירת ההריגה:
דמיינו את אותה סיטואציה בדיוק, רק כעת הוסיפו לכך את העובדה כי נהג רכב השטח, יצא מפאב לפני שהחל לנהוג, וכעת הוא שתוי כלוט. בעת שהוא מגיע לצומת המרומזר, הוא אינו שם לב לאור האדום המתחלף, וחולף על פני הצומת בנסיעה מהירה, פוגע בעוצמה בנהג הרכב הפרטי והורג אותו במקום.
בשני המקרים לא היה נהג רכב השטח מודע למעבר רכבו באור אדום. מדוע אם כן, הואשם הראשון בגרימת מוות ברשלנות, עבירה שהעונש המרבי בגינה הנו עד 3 שנות מאסר, ואילו במקרה השני הואשם הנהג בעבירת הריגה, שעונשה המרבי הוא עד 20 שנות מאסר?
התשובה נעוצה ביסוד הנפשי הנלווה לכל אחת מהעבירות.
בעוד שבמקרה הראשון פעל הנהג באופן חוקי, שוחח בטלפון באמצעות הדיבורית, ונסע במהירות סבירה. אך שבריר שנייה של חוסר תשומת לב - היכול לצערנו להיות מנת חלקו של כל נהג - גרם לשרשרת של פעולות שהביאו לתוצאה הטראגית. ברור כי לנהג לא הייתה כל מודעות לכך שהוא עבר באור אדום, אך גם ברור כי הוא אינו פטור מאחריות. לכן יואשם בגרימת מוות ברשלנות.
לעומתו, נהג הרכב במקרה השני, עלה על רכבו כאשר הוא שתוי כלוט, בכך לקח על עצמו ועל המשתמשים האחרים בדרך, סיכון בלתי סביר, שעשוי להביא לכך שבשל שכרותו, לא יוכל לנהוג כראוי, והוא משול ל"פצצה מתקתקת" על הכביש. נהג זה גם הגיע לצומת במהירות שלא אפשרה לו כלל לעצור בעת שהאור ברמזור התחלף.
נהג זה, גם אם בעת קרות התאונה, לא היה מודע לכך שהאור ברמזור אדום, מוחזק על ידי המחוקק כמי שהיה מודע לסיכון שהוא נוטל בכך שנהג שיכור, ולכן ייחשב כמי שביצע את העבירה במחשבה פלילית ויואשם בהריגה. במקרה זה גם חלה "הלכת הצפיות", המקימה חזקה כי גם אם הנהג לא ידע במאת האחוזים כי בשל שכרותו יגרום לתאונה, הרי שהוא היה צריך לצפות בוודאות קרובה, כי עלייתו על הכביש כשהוא שיכור, עלולה להביא לתוצאה הקטלנית.
מקרים גבוליים
ישנם מקרים, והם כלל לא מעטים, בהם ההחלטה באם להאשים את הנהג בגרימת מוות ברשלנות או בהריגה, אינה קלה כלל ועיקר. וקו הגבול העובר לעיתים בין עבירות אלו הנו דק מן הדק.
ניתן להדגים טענה זו במספר הרב של תיקי הריגה המסתיימים לבסוף בהסדר טיעון, בו מסכימה התביעה להפחית את האישום החמור שעניינו הריגה, לאישום בעל חומרה מופחתת, בדמות גרימת מוות ברשלנות.
כאלו הם המקרים בהם לדוגמא, הואשם נהג שנסע במהירות מופרזת לפני מעבר חצייה, ודרס למוות הולך רגל. במקרים רבים, עצם נסיעתו המהירה, והעובדה כי לא האט לפני מעבר החצייה, מקימה את המודעות הדרושה להאשימו בעבירת ההריגה. אך לעיתים מדובר במקרים בהם מהירת הנהג אמנם גבוהה מהמותר, אך במספר קמ"ש בלבד, אזור מעבר החצייה חשוך, ולא ניתן לראותו ממרחק סביר. האם גם במקרה זה יש להאשים הנהג בהריגה? נשאיר את השאלה פתוחה.
מקרים גבוליים אף יותר הם אותם מקרים בהם נהג סטה מנתיבו ללא הסבר סביר. בפסיקה נוהג "כלל הדרך", הגורס כי מכונית מטבעה, אמורה לנסוע בנתיבה, מבלי לסטות לנתיב הנגדי. נהג הסוטה מנתיבו, מבלי שכשל מכני, או גורם חיצוני, גרם לו לסטות מנתיבו, מוחזק כאחראי לסטייה מהנתיב.
האם כל מקרה של סטייה מנתיב, משמעו כי לנהג הייתה מודעות לאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית?
ניתן לומר באופן קטגורי, כי נהג שנסע במהירות מופרזת, או באופן מסוכן (עקיפות מרובות, נהיגה בפזיזות או בקלות ראש), או שידע כי מכוניתו אינה כשירה לנסיעה (ידע כי מערכת ההיגוי, בלמים, מתלים וכיו'ב, אינם תקינים, ולא פעל בכדי לתקנם במועד), היה צריך לצפות כי הוא עלול לסטות מנתיבו, ועל כן התגבשה בו המודעות לאפשרות גרימת התוצאה, ומכאן קצרה הדרך להיות הנהג בעל "מחשבה פלילית".
אך קיימים מקרים רבים, בהם נהג רכב סטה מנתיבו מסיבות שאינן ניתנות לצפייה מראש. למשל: הסטת מבט רגעית בשל גורם מסיח דעת בדרך (שלטי פרסומת, אורות בלם של רכב, תאונה בנתיב הנגדי, ועוד). האם נהג שהסיח דעתו לשבריר שנייה מן הדרך, ובשל כך סטה לנתיב הנגדי וקטל אדם, ראוי כי יואשם בעבירת הריגה?
בדרך כלל, מקרים של סטייה בלתי מוסברת מנתיב, תביא לאישום שעניינו גרימת מוות ברשלנות. אך אם יוכח כי הסחת הדעת נגרמה בשל פעולה אקטיבית של הנהג, הניתנת לצפייה מראש, כגון: כאשר הנהג משוחח ברכבו בטלפון ללא דיבורית, או מסתובב במהלך הנסיעה בכדי להעביר דבר מה ליושבי הספסל האחורי, הרי שקיים סיכוי סביר כי הפרקליטות תסבור כי יש מקום להאשימו בהריגה.
קביעה זו של הפרקליטות אינה עניין של מה בכך, ההבדל בין האישומים השונים משמעו שנות מאסר רבות ( עד 20 שנות מאסר בהריגה) או מאסר קצר בעבודות שירות (עד שלוש שנות מאסר בעבירת גרם מוות ברשלנות).
לסיכום
מטרת מאמר זה, היא להסביר לקורא שאינו בעל השכלה משפטית, את ההבדל הדרמטי בין עבירת הרשלנות לעבירת ההריגה
כאשר מדובר במי שצפה מראש את אפשרות גרימת התוצאה הקטלנית, אם בשל נהיגתו המסוכנת (נהיגה בשכרות או תחת השפעת סם, מהירות מופרזת, נהיגה בפזיזות) או משום שהיה מודע לכך שרכבו אינו תקין והוא עתיד להביא לכשל שאותו על הנהג להביא בחשבון.
הרי שלנהג זה יש מודעות לסיכון העלול להיגרם למשתמשים בדרך, מודעות המתורגמת בשפה המשפטית ל:"מחשבה פלילית".
אך כאשר הנהג אינו מודע לנסיבות, לעובדות, ולאפשרות גרימת התוצאה. הרי שלא התגבשה בראשו המודעות הנדרשת לשם הרשעה בעבירת ההריגה, ועל כן יש להאשימו ברשלנות בלבד.
בכל אופן, כך או כך, יש לנהוג בזהירות, ומתוך מודעות לכך שרכב הנו כלי מסוכן, העלול להביא לתוצאה קטלנית בכל רגע נתון.
לשירותכם בכל עת
ערן ראו, עו"ד פלילי
עודכן ב: 05/09/2012
.jpg)
.jpg)
.jpg)
