הגשת תביעה למיצוי זכויות ניצולי שואה

 בשנת 1957 נחקק חוק נכי רדיפות הנאצים שהינו החוק המוביל המתגמל את ניצולי השואה בישראל.

החוק מסדיר קצבאות חודשיות וסדרת הטבות לאותם ניצולים אשר הסכם השילומים מנע מהם לקבל קצבת נזקי בריאות מהשלטונות הגרמניים.

במרוצת השנים בוצעו מספר תיקוני חקיקה, ניתנו מספר פסקי דין והתקבלו החלטות במשרד האוצר שכל מטרתם הייתה להרחיב את מעגל הזכאים לתגמולים והטבות כאשר העיקרים שבהם:

1. חקיקת חוק ההסדרים בשנת 2001 אפשרה לראשונה תגמול חודשי לניצולים ששהו על אדמת גרמניה ב - 1.1.47 . בשנת 2007 תוקן החוק והושוו התנאים של מקבלי התגמול במסגרת חוק ההסדרים האמור לתנאים של מקבלי התגמול במסגרת חוק נכי רדיפות הנאצים.

2. בשנת 2007 נחקק חוק הטבות לניצולי שואה שנועד לתת מענק שנתי לניצולים "נזקקים". בשנת 2008 הורחב החוק והוא כיום מאפשר מתן קצבה חודשית ליוצאי מחנות וגטאות אשר נמנעה מהם בעבר קצבה כניצולי שואה.

3. פסקי דין של בתי המשפט המכירים בגירושים לא חמושים, מכירים ב"עילת העוצר" ברומניה ובולגריה כרדיפה מוכרת וכן מכירים בניצולי שואה בעלי נתינות תוניסאית שהיו תחת כיבוש גרמני ישיר.

4. בעקבות החלטת משרד האוצר מחודש אפריל 2010 מכירים היום בבריחה של ניצולי שואה יוצאי לוב עקב הפחד מרדיפות הנאצים. בפסק דין שניתן באוגוסט 2012, נפסק על ידי בית המשפט המחוזי כי ניצול שנפטר לפני 1/4/10, לא יהיה זכאי לתגמול שכן במועד פטירתו טרם שונתה ההלכה ואם היה מגיש ערר היה עררו נדחה ולכן גם עזבונו לא יהיה זכאי לתגמול. לעומת זאת, ניצול שנפטר אחרי 1/4/10, מועד תחולת ההחלטה בדבר הזכאות הנ"ל, היה זכאי להגיש ערר בהתאם להנחיות שניתנו כאמור בפסיקת הועדה לגבי יהודי לוב, ולכן אם הגיש ערר שטרם נדון יוכלו העיזבון/יורשיו לבוא בנעליו של הניצול שנפטר.

בתי המשפט עשו כברת דרך לאורך השנים כאשר ניסו בכלים פרשניים להרחיב את מעגל הזכאים המוכרים כנכים לפי החוק וכך  הרחיב בית המשפט (בפרשת שוהם , ר"ע 217/83 הרשות המוסמכת נ' שוהם) את המונח "אלימות" שבחוק הגרמני, על דרך הוספת "הלכת הפחד" כלומר.

עילת הנרדפות על בסיסה מוגשת התביעה תתקיים גם במקרה בו לא ננקטה נגד התובע אלימות ממשית, ודי אם פחד התובע פחד מוצדק ממעשי אלימות מצד הכוחות הגרמניים הנאציים. בפרשה מאוחרת יותר [ע"ו 25231-08-10 גוילי נ' משרד האוצר/הלשכה לשיקום נכים (מיום 21.2.11 ) צעד בית המשפט צעד נוסף קדימה בקובעו כי די שקיימת בריחה מאימת הנאצים כדי להקים את עילת הנרדפות וזאת אף אם עילת הפחד מאימת הנאצים הינה עילה משנית בעוד שהעילה העיקרית יכולה להיות סיבה אחרת כדוגמת ההפצצות באותה העת.

נראה כי בדיון מי זכאי לגמלה, מכוח איזה חוק או הלכה, יש לבחון כל מקרה ונסיבותיו לגופו של עניין על מנת למצוא את הדרך בה תוכר התביעה והתובע יהיה זכאי לגמלה המירבית.