מערכת המשפט נאלצת לא אחת להתמודד עם סוגיות במסגרת עוולת הרשלנות כאשר העוולה מתייחסת לתחומים מקצועיים שונים, קביעת נורמות התנהגותיות של נותני השירות וקביעת סבירות במתן השירות כאשר התחום הבולט והקשה ביותר הינו התחום הרפואי. המשמעות היא שרשלנות רפואית היא אחת מיני עוולות הרשלנות המוכרות במשפט.


הרשלנות היא למעשה קביעת אשם בהתנהגות נותן השירות הרפואי


הרשלנות באופן כללי מבוססת על פקודת הנזיקין (נוסח חדש), התשכ"ח- 1968 והעקרונות הכלליים שבחוק ובפסיקה שמכוחו.


סעיף 35 לפקודת הנזיקין קובע כי "עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה".


על מנת להתמודד עם המצב המשפטי הסבוך אשר מתערב לפעמים בשיקולים המקצועיים הרפואיים חוקק חוק זכויות החולה, התשנ"ו- 1966 אשר נועד להגן זכויות יסוד כמו הזכות לסודיות, הזכות לקבלת טיפול רפואי, חובת הגילוי והסכמה מדעת לטיפול הרפואי.


הפסיקה הרחיבה את זכויות היסוד של כל אזרח בקבלת הטיפול הרפואי וקבעה נורמות התנהגות אשר סטייה מהן תוך גרימת נזק תחייב בפיצוי.


המגמה בפסיקה להרחיב ככל שניתן את האחריות של נותני השירותים הרפואיים ולכך יש חשיבות מכרעת באופן מתן הטיפול ואיכותו. האחריות שהוטלה למעשה עיצבה באופן מסוים, וממשיכה לעצב כחלק דינאמי בהתפתחות הן המשפטית והן הרפואית, את המערכת הרפואית עצמה.


העולם הרפואי מתפתח ועמו מתפתח גם עולם המשפט אשר מתאים עצמו למציאות והגלגל חוזר חלילה כאשר עולם המשפט למעשה משנה גם הוא את מדד הסבירות ביחס לטיפול הרפואי המוצע לחולה ודרכי הטיפול.


ניהול הליך במקרה של רשלנות רפואית הינו מיוחד בשל מאפייניו ייחודיים של התחום בו נטען כי נעשתה רשלנות מצד נותן השירות הרפואי. בשל כך, אחד מהנושאים הקשים בניהול הליך משפטי בעניין של רשלנות רפואית הינו העניין הראייתי ונטל השכנוע אשר באופן כללי מוטל על התובע.


על כן, נקבעו אף כללים אשר חלים באופן מיוחד בניהול תביעה בנושא של רשלנות רפואית הנטענת כלפי נותן השירותים. על מנת לבסס תביעה מסוג זה על התובע להצטייד ראשית בחוות דעת רפואית אשר תעלה שתי סוגיות לדיון: ראשית חוות דעת מומחה אשר תתייחס לנורמות ההתנהגות והקביעה האם הייתה חריגה מההתנהגות הסבירה, היינו האם הפעולות שבוצעו כלפי התובע ו/או הימנעות מביצוע פעולות שכאלו, עולות בגדר הפרת כללי הזהירות המשפטיים כלפי התובע. שנית, חוות דעת המומחה צריכה להתייחס לתוצאה של אותה רשלנות כלומר מה הנזק שנגרם כתוצאה מהפרת חובת הזהירות המשפטית כלפי התובע.


עניין נוסף, שמהווה מאפיין חריג בניהול תביעה בנושא רשלנות רפואית, הינו סדרי הדין. הכלל הרגיל קובע כי על התובע להוכיח תביעתו אך בתביעות בנושא רשלנות רפואית לרוב הנסיבות אשר הובילו לנזק אינן ידועות באופן מלא לתובע ועל כן יתקשה הוא לנהל את תביעתו. החוק מסייע לתובעים במקרה זה וכאשר הוא מצביע על נסיבות ראשוניות אשר מעלות את האפשרות הסבירה יותר כי הנזק ארע כתוצאה מרשלנות וכי מלוא הנסיבות אינן ידועות לתובע, נטל הראיה עובר לנתבע, לנותן השירות הרפואי, להוכיח כי לא התרשל. בכך למעשה יש הקלה ראייתית עם התובע.


בשל מורכבות ניהול ההליך, ולכל הפחות בשל הנושאים שעלו במאמר זה באופן מתומצת, יש חשיבות בבחירת הצוות התומך בניהול התביעה עצמה החל מבחירת עורך דין אשר מתמצה בדינים הרלוונטיים לתחום הרפואי ובחירת המומחים הרפואיים אשר יתמכו בחוות דעת ובעדותם בטענות הרשלנות הרפואית כחלק מהמסכת הראייתית אשר בלעדיה לא ניתן לנהל את התביעה.

 


עודכן ב: 01/04/2015