העיקרון המנחה בדיני העבודה בנושא תשלום פיצויי פיטורין הוא כי המעביד מחויב בתשלום פיצויי פיטורין במקרה בו הוא פיטר את העובד וכי הוא אינו מחויב בתשלום פיצויי פיטורין במידה והעובד התפטר מרצונו.
 

למרות העיקרון המוזכר לעיל, קובע חוק פיצויי פיטורין, מספר רב יחסית של "יוצאים מן הכלל", אשר בהם התפטרות של העובד דינה כפיטורין ע"י המעביד ואשר מזכה אותו בפיצויי פיטורין.

 

המקרים הללו הינם:

 

1. התפטרות לרגל מצב בריאות לקוי של העובד או בן משפחתו.

 

 

2. התפטרות של אם, בתוך 9 חודשים מיום שילדה, לצורך טיפול בילדה או אם שקיבלה לאימוץ ילד שטרם מלאו לו 13 שנים ובתוך 9 חודשים מיום קבלתו לאימוץ היא התפטרה מעבודתה לצורך טיפול בו.

 

 

3. התפטרות עקב שהייה במעון לנשים מוכות.

 

 

4. התפטרות לרגל העתקת מגורים לרגל נישואים או לרגל מעבר ליישוב חקלאי מיישוב שאינו חקלאי או לרגל מעבר ליישוב ספר מיישוב שאינו יישוב ספר.

 

 

5. במקרה של אי חידוש חוזה עבודה.

 

 

6. התפטרות עקב הרעה מוחשית בתנאי עבודתו.

 

 

7. עובד זמני לאחר 3 עונות, שלא הובטחה לו עבודה רציפה.

 

 

8. התפטרות עקב גיוס לשירות סדיר, התפטרות עקב גיוס לשרות לאומי, התפטרות עקב גיוס לשרות אזרחי התפטרות עקב גיוס למשטרה והתפטרות עקב בחירת העובד להיות ראש רשות מקומית או סגנו.

 

כל מקרים אילו המפורטים לעיל, הינם מקרים בהם העובד יכול להגיש תביעה כנגד מעבידו ולדרוש תשלום פיצויי פיטורין כאילו הוא פוטר למרות שהוא התפטר מרצונו וביוזמתו.

 

בשבועות הבאים אתייחס בפירוט יתר ובהרחבה, תוך מתן דוגמאות והצגת פסקי דין, לאותם המקרים אשר הינם שכיחים יותר במציאות חיינו.

 

המידע לעיל אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי או חוות דעת משפטי

 

 

 

שמואל פז, עו"ד ונוטריון