המנוח הוריש את רכושו לשכן אך משפחתו התנגדה

בית המשפט לענייני משפחה בחיפה, דחה לאחרונה התנגדות לקיום צוואה שהוגשה על-ידי אחייני מנוח שנפטר בשנת 2008.

המנוח הספיק לערוך במהלך חייו 4 צוואות שונות, וקיבל בקשה לקיום הצוואה שהוגשה על-ידי חברו ושכנו שנכללו כנהנים במסגרת צוואתו האחרונה (הרביעית). את הצוואה ערך המנוח כחודש ימים לפני מותו, כאשר היה מאושפז בבית החולים וסבל ממחלת שיתוק אברים אשר פגעה במערכת העצבים.

מפסק הדין עולה, כי לאחר פטירתו של המנוח, שהיה אדם ערירי, ללא ילדים, הגישו חברו ושכנו בקשה לקיום צוואה, ובמסגרתה הוגשה התנגדות על ידי אחייני המנוח, שהיו הנהנים היחידים בשלושת הצוואות שקדמו לצוואתו האחרונה של המנוח.

בצוואה טענו אחייני המנוח, בין היתר, כי צוואתו האחרונה לא שיקפה את רצונו המודע בה הבטיח להוריש לשכנו ולחברו את עזבונו, עקב מצבו הרפואי והנפשי בו היה, ולכן דרשו האחיינים מבית המשפט להורות על ביטול הצוואה האחרונה שנערכה על ידו בטרם פטירתו.

משפחתו טענה: המנוח לא היה כשיר לכתיבת הצוואה

במסגרת הדיון בהתנגדות, טענו מבקשי קיום הצוואה (החבר והשכן של המנוח), כי היה אדם דעתן ונפגע במהלך תקופתו האחרונה לחייו, בעת שהיה מאושפז בבית החולים עקב מצבו הרפואי.

הם הסבירו כי ננטש על-ידי אחייניו (המתנגדים), שלא התענינו בשלומו, וזאת בניגוד למבקשים אשר טיפלו בו, דאגו לו והיו בקרבתו, ולכן, החליט המנוח לשנות את צוואתו מרצונו החופשי ותוך מודעות מלאה. על כן הם ביקשו לדחות את בקשת אחייניו ולקיים את הצוואה האחרונה כלשונה.

במסגרת פסק הדין, הפנה בית המשפט לסעיף 26 לחוק הירושה, הקובע, כי דינה של צוואה שנערכה על ידי מצווה שלא ידע להבחין בטיבה של הצוואה אותה הוא ערך, להתבטל.

בית המשפט ציין בעניין זה, כי יש לבחון האם בעת מועד עריכת הצוואה וחתימתה על-ידי המצווה, היה המנוח בדעה צלולה, ופירש נכונה את המציאות סביבו.

חשוב להדגיש כי הפסיקה, אינה מחייבת שהצוואה תיערך בתבונה או בסבירות, שכן עניין זה הנו לרצונותיו של המצווה בלבד, וחשיבות הגשמת רצונו הנה בבחינת ערך עליון.

עוד ציין בית המשפט, כי על אחייניו מוטל הנטל להוכיח שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של הצוואה עד כדי פגיעה בשיקול דעתו, וזאת באמצעות עדות רפואית המוכיחה זאת.

עוד הדגיש בית המשפט, כי נטל ההוכחה להוכיח בדיעבד כי אדם שכבר נפטר, לא היה כשיר לעשות את צוואתו, הנו כבד ביותר.

בנוסף, ציין בית המשפט, כי שלושה מבחנים מיועדים לבחון באם המנוח היה בעל כושר להבחין בטיבה של הצוואה בעת עריכתה והם:

1. מודעותו של המצווה לעובדת היותו עורך הצוואה.
2. ידיעתו בדבר היקף הרכוש ויורשיו.
3. מודעותו לתוצאות עריכת הצוואה על יורשיו.

מומחה רפואי קבע כי דעתו של המנוח היתה צלולה

במסגרת פסק הדין, חקר בית המשפט לענייני משפחה בחיפה, את מצבו הרפואי של המנוח בעת עריכת צוואתו האחרונה, אשר נערכה על-ידו בעת שהיה מאושפז בבית חולים וסבל ממחלת שיתוק איברים הפוגעת במערכת העצבנים הנקראת "תסמונת גיליאן ברה".

לצורך כך מינה מומחה רפואי, אשר קבע באופן חד משמעי כי מחלתו של המנוח לא פגעה בכשירותו לערוך צוואה, וכי אותה מחלה לא פגעה בהכרתו ובהתמצאותו, וכי המנוח היה מסוגל להשתתף בטיפולי פיזיותרפיה ובריפוי ועיסוק במסגרתן נידרש להבין את הפעולות שנדרש לבצע. עוד קבע כי דיבר "לעניין" ולא היו לו הפרעות בהבנה או בתקשורת.

בנוסף לכך, המומחה הרפואי אף קבע כי גם השפעתן של תרופות נוגדות פסיכוזה ונוגדות דיכאון במינונים גבוהים אותן נטל המנוח, לא השפיעו על מצבו הקוגניטיבי.

לאור זאת, החליט בית המשפט לאמץ את חוות הדעת של המומחה הרפואי, וקבע כי המנוח היה כשיר בעת עריכת צוואתו האחרונה, וכי המתנגדים לצוואה לא הוכיחו כי מצבו הרפואי פגעה ביכולתו לשקול דברים ולהביע את רצונו. עוד קבע כי רישומים רפואיים מאוחרים לעריכת הצוואה לימדו כי המנוח התמצא במקום ובזמן והיה בעל כושר שיפוט.

נוסף על כך התחשב בית המשפט במסגרת החלטתו בכך שלא מונה למנוח אפוטרופוס משום שהיה תחת שליטה וכי צוואתו נערכה על-ידו לא ביום אחד, אלא במסגרת תהליך שלקח חודש בו היה שותף מלא לעריכת הצוואה.

בנוסף בית המשפט ציין כי מיד לאחר שהמנוח חתם על צוואתו פגש עובדת סוציאלית אשר העידה כי דיבר לעניין, וגם עורכת הדין שערכה את הצוואה העידה כי היה כשיר לערוך את הצוואה וכי צוואתו שיקפה את רצונו.

ביהמ"ש פסק לטובת חברי המנוח וקיבל את הצוואה

לאור כל זאת, קבע בית המשפט כי הצוואה שיקפה את רצונו המודע של המנוח בנסיבות העניין, והחליט לקבל את חוות הדעת הרפואית שהוגשה לו לפיה היה כשיר לחתום על הצוואה, ודחה את טענות המתנגדים כי מצבו הבריאותי, או לקיחת התרופות, פגעו בשיקול דעתו.

עוד ציין בית המשפט כי נראה שבמקרה זה, ניסה המנוח להעביר מסר לסובבים אותו באמצעות הצוואות אותן ערך, ובו הביע את מורת רוחו על יחסה המזלזל של המשפחה.

על לכן החליט להעניק חלקים בצוואתו לחברו ולשכנו אשר טיפלו בו בבית החולים. בעניין זה ציטט בית המשפט את הביטוי של שלמה המלך ע"ה בספר משלי כ"ז י': "רֵעֲךָ וְרֵעַ אָבִיךָ אַל תַּעֲזֹב, וּבֵית אָחִיךָ אַל תָּבוֹא בְּיוֹם אֵידֶךָ, טוֹב שָׁכֵן קָרוֹב מֵאָח רחוק".