לשון הרע, הוצאת דיבה ופגיעה בשם הטוב

סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, השתכ"ה – 1965(להלן:"החוק") מגדיר כי לשון הרע הינה התנהגות/אמרה/מעשה/ביטוי שיש בו להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם, וכן לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו, וכן לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו, וכן לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית, או מוגבלותו.

 

(להלן:"הביטוי")

 

כפי שניתן להבחין החוק אינו מציב גבולות ברורים, וניתן להכליל כלשון הרע כמעט כל פעולה שנעשית על ידי הפוגע כלפי הנפגע, ככלל, המבחן המדריך את בית המשפט בקובעו האם בפרסום יש משום הוצאת לשון הרע, אינו מבחן סובייקטיבי(אישי), המבוסס על תחושותיו והרהורי ליבו של הנפגע, אלא מבחן אובייקטיבי(חיצוני), מבחן זה מבוסס על בדיקת משמעות הביטוי בעיני הקורא הסביר, תוך בחינת מכלול הדברים ללא ניתוק ביטוי או משפט מהקשרו, ותוך עמידה על ההקשר הכולל במסגרתו נאמרו הדברים הנטענים להיות לשון הרע.

 

די שנמצא כי הביטוי פוגעני בעיניי הקרובים לנפגע, אף אם מספרם מצומצם, לא הכרחי שלביטוי תהיה השפעה פוגעת בעיני כולי עלמא.

את הביטוי יש לראות על רקע ההקשר הספציפי והכללי בו הובאו ובהקשר בו פורסם הביטוי הפוגע, כאשר בית המשפט מפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי ומברר האם מדובר בביטוי הפוגע באדם סביר והעונה על דרישות סעיף 1 לחוק. יש לבחון האם אדם סביר הקורא את הדברים מפרש אותם ואת הקונטקסט הכללי, כלשון הרע על אדם ולא מה חש הנפגע כשקרא את הדברים.

 

 

סעיף 2 לחוק קובע את הדרכים בהם הפוגע מביא את הביטוי לידי פרסום, כאשר נקבע כי הפרסום יכול להיעשות - בעל פה,בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר. וכי הפרסום צריך להיעשות לאדם שאינו הנפגע, כאשר נקבע בנוסף כי אין הכרח לתוצאה פוגענית ויש לראות בפרסום גם אם הפרסום עשוי היה להגיע לאדם אחר מלבד הנפגע.

 

בית המשפט קבע כי מקום בו מדובר בפרסום שנעשה בכתב, מספיק שהוא עשוי היה להגיע לאדם אחד מלבד הנפגע, גם אם לא יועד לאיש. מכאן, ככל שייקבע, כי האמור במכתב מהווה לשון הרע, הרי שפרסומו מהווה פרסום לשון הרע בהתאם לחוק.

 

בפסק הדין שניתן לאחרונה, נפסק כי חבר מועצה מקומית יפצה בסכום של 45,000 ₪ חבר מועצה אחר בגין פרסום לשון הרע לאחר שפרסם באינטרנט מכתב בו ייחס לתובע מעשי שחיתות הנושאים גוון פלילי.

 

ישנם מספר מושגים שהשימוש בהם מבחינה עובדתית מהווים לשון הרע וכי אין כל צורך לבחון האם האדם הסביר רואה במושגים או ביטויים אלו לשון הרע, שכן נובע מהם שהכוונה הייתה להוציא לשון הרע על הנפגע.

 

ככלל, הטלת דופי במקצועיותו של אדם בתחום שהוא עוסק תיחשב כלשון הרע. במקרה שהגיע בפני בית המשפט זה קבע כי לשון הרע יכולה להיות משלוח מכתב למעסיק, שבו תואר עובד של אותו מעסיק כעצלן ורשלן בעבודתו.

 

כאשר הפוגע מציין ביטוי אשר מבחינה עובדתית ומושגית מהווה לשון הרע, הרי שהוכחת הטענה למעשים כאלה מחייבת את הפוגע בהנחת תשתית ראייתית בכמות ובאיכות ההולמים את חומרת הביטוי.

 

 

בחוק נקבעו מספר הגנות לפיהן גם אם פרסם הפוגע ביטוי אשר כביכול מהווה לשון הרע על הנפגע, הרי שהפרסום במקרים אלו יהיה מותר, ועל הנפגע יהיה הצורך להוכיח כי המקרה אינו חוסה תחת ההגנות הקבועות בחוק, ועל הפוגע יהיה להוכיח כי נסיבות המקרה חוסות תחת ההגנות, ובמקרה כזה הרי שיהיה שתידחה טענתו של הנפגע.

 

אחת ההגנות בהן נעשה שימוש נפוץ הינה - סעיף 14 לחוק - "אמת הפרסום" כאשר את הגנה זו בנויה יש לחלק לשני יסודות:

 

היסוד הראשון הינו יסוד אמיתות הפרסום, והיסוד השני הוא קיומו של עניין ציבורי הנלווה לפרסום. אמיתות הפרסום היא שאלה עובדתית, הבוחנת את תוכן הפרסום מול המציאות העובדתית, קיומו של עניין ציבורי היא שאלה ערכית הבוחנת האם קיים אינטרס חברתי המצדיק הכשרת פרסום פוגעני שיש בו לשון הרע.

 

עוד יאמר, בהקשר זה, כי הצגה חלקית של המציאות על ישי הפוגע אינה עולה בקנה אחד עם טענה בדבר אמת בפרסום. ברוח זו נפסק, כי "ה'אמת' כפשוטה היא האמת כולה", וכי "חצי האמת היא שקר מושלם".

 

כדי לזכות בהגנת "אמת הפרסום", מטיל החוק את נטל הוכחתה של ההגנה על הפוגע. מידת ההוכחה הנדרשת לצורך הוכחת טענת אמת הפרסום, עומדת ביחס מתאים לרצינותו וחריפותו של תוכן הפרסום.

 

סעיף 15 לחוק, מקנה הגנה נוספת בה יכול הפוגע להשתמש, כאשר הגנה זו מחולקת ראשית להוכחת תום ליבו של הפוגע ("...תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב..."), כאשר נטל ההוכחה הוא כפול, האחד שהפרסום נעשה בתום לב והאחר שהפרסום חוסה תחת אחד מתת סעיפיו של סעיף 15 לחוק.

 

 

מנגד סעיף 16 ב' לחוק, הופך את הקערה על פיה, ומגדיר מתי לאנעשה הפרסום בתום לב וזאת כאשר במקרים בהם הדבר שפורסם, לא היה אמת והפוגע לא האמין באמיתותו או שהביטוי שפורסם לא היה אמת והפוגע לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא ואם לא או שהפוגע התכוון בפרסום לפגוע במידה גדולה משהייתה סבירה.

 

הגדרה זו מטילה על הפוגע חובה עצומה להראות שהביטוי שפורסם אינו עונה על אחת ההגדרות שבסעיף 16 (ב) לחוק וכי שהביטוי לא קם מצורך של נקמנות אלא מתוך תום לב אמיתי. די אם הוכיח הנפגע אחת החלופות בסעיף 16 (ב) לחוק, כדי להקים את החזקה לטובתו, שהפוגע נהג בחוסר תום לב.

 

משמעות "תום הלב" אינה אחידה, יש לפרש את מהות תום הלב הנדרש בכל אחת מההגנות, בכפוף לדרך התנהגות מסוימת ולמצב נפשי מסוים, כאשר יש לשקול אותם יחד עם דרך ונסיבות הפרסום, כאשר בהגנה הספציפית יש לבדוק כי הביטוי יצדיק את הפגיעה בנפגע.

 

יש לבחון את הכוונה שעמדה מאחורי הפרסום – האם זו כוונת זדון או כוונה אחרת, את אמונתו הכנה של המפרסם באמיתות הפרסום. את נושא הפרסום ומושאו. מידתיות הפרסום – לשונו, סגנונו, נוסחו, והיקף התפרסותו. במקרים מתאימים יש לבדוק, אם ננקטו אמצעים סבירים לבדיקת אמיתות הדעה וכן את סבירות המסקנה שצמחה מתוך התשתית העובדתית עליה היא מסתמכת.

 

לא תתקבל הטענה להגנה במקום שנועד לשרת אינטרסים חברתיים-כלכליים, כמו כן לא תתקבל הטענה במקרה בו התלונה באה רק כאמצעי נגד הנפגע במסגרת מריבותיהם, ולא תעמוד לפוגע טענת תום הלב.

 

 

לאחר שהוכח על ידי הנפגע, כי נעשה הפרסום, וכי הביטוי שפורסם מהווה לשון הרע, יהיה צורך לדון בנושא הנזק, לבית המשפט הסמכות להטיל על הפוגע פיצוי כספי עד לסך של 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק ובמקרה בו הפרסום נעשה בכוונה מוסמך בית המשפט לקבוע פיצוי של עד 100,000 ₪, אך ברוב המקרים בתי המשפט אינם נוהגים להטיל את מלוא הפיצוי המצוין בחוק. ולכן קיימת עדיפות שהנפגע יראה ויוכיח את נזקיו בכדי להקל על בית המשפט לקבוע את הפיצוי ברף הגבוה ובהתאם לנזקים שנגרמו לנפגע.

 

--------------------------------------------------------------------------------

ע"א 1104/00 אפל נ. חסון, פד"י נ"ו (2)607, 617).

ע"א 466/83 שאהה נ. דרדריאן, פד"י ל"ט(4) 734, 750.

[4534/0]ע"א רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ' פ"ד נח(3) 558 (2004; ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ. חברת החשמל לישראל , פד"י ל"א(2) 281, 300).

ת"א 12092-09-09 הלפרן בן דב ואח' נ' פאר

ת.א 34914-03-10 אכרם ברזני נ' יורם שמעון (ירושלים), 30/12/2012

ספרו של שנהר, דיני לשון הרע, בעמ' 134 ו- 122 וכן בעמ' 129

ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל, פ"ד מ(1) 589 (1986), בעמוד 603; ע"א 2657/04 וילדר נ' ניסנקורן (2004)

ע"א 723/74 הארץ נ' חב' החשמל, פד"י לא(2) 281 1977).

דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ' קראוס פ"ד (1998), בפיסקה 48 לפסק דינו.

דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות נ' יוסף קראוס, פד"י נב(3) 1 1998).

ע"א 670/79 הוצאת עיתון הארץ נ' מזרחי, פד"י מא(2) 169 1987).

ע"א 184/89 - יעקב טריגמן נ' טיולי הגליל (רכב) 1966 בע"מ .תק-על 92( 2), 522, 544; א. שנהר , דיני לשון הרע , הוצאת נבו , תשנ"ז עמ' 264-266.

ע"א 788/79 ריימר נ' עזבון המנוח ריבר, פ"ד לו(2) 141, 146 (1981).

בע"א 89/04 נודלמן נ' נתן שרנסקי, שניתן ביום 4/8/0