כאשר אדם טוען לחפותו בבית המשפט, מתנהלות הוכחות, בהן על התביעה להוכיח אשמתו של הנאשם מעל לכל ספק סביר.

 

במסגרת ניהול המשפט, מביאה התביעה עדיה, בזה אחר זה, כאשר ככלל על כל אחד מהם להעיד על הדברים שבידיעתו (או מומחיותו) האישית – דברים שראה, שמע, או דברים שביצע, דוגמת עדים שהינם שוטרים.

 

לכך קיימים חריגים, כאשר בהתאם להם, ישנם מצבים, בהם עדים יכולים להעיד על דברים עליהם הם יודעים מאדם אחר, קרי עדות שמיעה. החריגים המתירים עדות שמיעה, הינם חריגים הקבועים בחוק או בהלכה.

 

אחד מן החריגים לכלל האוסר עדות מפי השמועה הינו סעיף 10 א' לפקודת הראיות. המדובר בסעיף המתיר לבית המשפט להעדיף דבריו של עד מחוץ לבית המשפט, על פני עדותו בבית המשפט.

 

כמובן שמדובר במצב בעייתי לכשעצמו, מאחר ודבריו של אדם מחוץ לבית המשפט, אינם יכולים להיבחן ע"י בית המשפט והצד שכנגד באופן ישיר, ואף אינם עומדים במבחן החקירה הנגדית.

 

יחד עם זאת, בעיקר לאור קשיים שהתעוררו בבתי המשפט, לאחר שעדים רבים, לפי הסברה מתוך חשש, חזרו בהם מדברים שמסרו במשטרה, דבר שהוביל לזיכוי הנאשם במצב דברים זה, הוחלט על חיקוק סעיף זה.

 

בסעיף זה קיימות למעשה 2 חלופות, האחת עניינה בעד שמגיע לבית המשפט, אך חוזר בו מדבריו מחוץ לבית המשפט, השנייה עניינה בעד שכלל לא מגיע להעיד, זאת מחמת "שאמצעי פסול" מנע ממנו להעיד. אז על התביעה להוכיח קיומו של אותו "אמצעי פסול".

 

יצוין, כי הסעיף עוסק אך ורק באמרה בכתב שנתן אותו עד מחוץ לכותלי בית המשפט. אין זה משנה אם העד תיעד דבריו בכתב, או אם אדם אחר עשה כן. ישנה חשיבות לזמן שחולף ממסירת האמרה, ועד רישומה ע"י השומע. ישנה אף חשיבות לכך שהשומע ירשום האמרה בעצמו ולא באמצעות אדם שלישי.

 

מעבר לכך, אם בית המשפט אכן יבחר להעדיף במקרה מסוים, האמרה שמסר העד מחוץ לבית המשפט, אזי כדי להרשיע על סמכה, יצטרך להימצא דבר לחיזוקה של אותה אמרה. הכוונה היא לסוג של תוספת ראייתית הנדרשת לשם גיבושה של הרשעה.

 

 

מידע זה אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי ושימוש בו ו/או יישומו לגבי מקרה ספציפי הינו באחריות הקורא בלבד.