המונחים האמורים עוסקים במצב בו אדם מבצע עבירות, כאשר בעבר הורשע בביצוע עבירות דומות, היכולות על כן, לשמש ראייה תומכת להוכחת ביצוע העבירה הנוכחית.

 

הבעיה המרכזית בעניין זה, הינה בכך, שנחשף בכך עברו הפלילי של אדם, בניגוד לכלל האוסר לעשות כן.

 

הכלל האמור נובע מתוך הרציונל, שלא להשפיע על בית המשפט בקביעת האשמה, ע"י העלאת עניינים העלולים ליצור דעה קדומה לגבי אותו נאשם, על מנת להבטיח משפט הוגן, נטול משוא פנים.

 

יחד עם זאת, הכלל הקבוע בפסיקה, הינו, כי בית המשפט יכול לקבל, למרות האמור לעיל, עדות על "מעשים דומים" או על "שיטת ביצוע", אם הוא משתכנע, כי יש בכך משקל של ממש להוכחת ביצוע העבירה הנוכחית, ותוך כדי אזהרה עצמית בחשש המובנה למשוא פנים, מעצם החשיפה לאותם מעשי עבר.

 

לעניין זה יש להבחין בין שני המונחים, כאשר "מעשים דומים", משמעו – התנהגות דומה בעבר/ביצוע עבירות דומות בעבר. הוכחתם נועדה לסתור טענה של עשיית מעשה בתום לב, או בשגגה. כך, אם אדם חטא באותה התנהגות בעבר, יתקשה לטעון כי לא התכוון, לא ידע וכיוצ"ב.

 

המונח השני – "שיטת ביצוע" – עניינו בהוכחת זהות העושה, ע"י כך שאותו אדם בעבר ביצע מעשה תוך הותרת חותם אישי כלשהו, "טביעת אצבע". מדובר בהותרת מאפיין, הייחודי ואופייני לאותו עושה, שע"י הוכחתו, תוכח זהות העושה. כאן מדובר לא במעשים שיש דמיון בעצם עשייתם, אלא באיזשהו חותם ייחודי אופייני, שיש בו כדי לזהות את העושה.

 

במצב זה, קיימים שני תנאי סף לקבלת הראייה – זהות מוחלטת של אותו חותם ייחודי והעובדה כי מדובר בשיטת ביצוע מיוחדת במינה.

 

הסתמכות על כל אחת משתי הראיות הללו לצורך הרשעה, תלויה במכלול הראיות הנוספות שיש בתיק, ובטיב הראייה מסוג שיטת הביצוע, או המעשים הדומים.

 

אפשרי שמספר אישומים בכתב אישום אחד יהוו אחד כלפי השני עדות לעניין מעשים דומים או שיטת ביצוע, ואין הכרח כי יהיה מדובר במעשה בו הורשע הנאשם בעבר.

 

פרקטית, אין הרבה מקרים בהם יש מקום לעשות שימוש בראיות האמורות, אך כאשר הדבר נעשה, ראוי כי ייושם במשורה ובזהירות מרובה, בשל החשש המובנה הטמון בעניין זה למשוא פנים ועיוות דין. כמובן שעל עוה"ד המייצג/ת לעשות ככל הניתן על מנת למנוע הגשת ראייה מסוג זה.

 

מידע זה אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי ושימוש בו ו/או יישומו לגבי מקרה ספציפי הינו באחריות הקורא בלבד.