המדובב לא רשם את הדברים

כידוע במשפט פלילי עד לעצם ביצועה של עבירה פלילית, יכול לשמש מי שהתרשם מן הדברים בעצמו. עדות של מי ששמע על הדברים מפי מי שהתרשם בעצמו, הינה עדות שמיעה, שככלל אינה קבילה לשמש כראייה לעצם אמיתות הדברים , אלא רק ראייה לכך שנאמרו ע"י אומרם.

יחד עם זאת, לכלל האמור חריגים לא מעטים, חלקם מתוקף החוק, חלקם בהתאם לפסיקת בתי המשפט, בהם תתקבל עדות שמיעה גם כראייה לתוכן הדברים, ששמע השומע, הוא העד במשפט.

אחר מן החריגים האמורים, מצוי בסעיף 10 א' לפקודת הראיות, לפיו כאשר קיימת אמרת עד בכתב, ניתן להעדיפה, בהתאם לתנאים שבסעיף, על עדות העד בבית המשפט, או לקבלה אף ללא שהעיד כלל.

מה כאשר עד סיפר לאדם אחר את שבידיעתו האישית והאחר העלה אותם על הכתב? כאן קבעה הפסיקה כי דרישת הכתב – יכול שתתקיים אף אם נכתבה בידי השומע. הפסיקה אף הרחיבה וקבעה כי העלאת הדברים על הכתב יכול שתעשה אף שלא בעת אמירת הדברים, אלא לאחריהם, כמו כן אף אם אין מדובר בדברים מדויקים, אלא בסיכום הדברים שנאמרו.

בהמשך לדברים אלו ברצוני לספר על מקרה בו ייצגתי ובו התעוררה סוגייה אף סבוכה יותר.

שם, המדובר היה בתיק בו הפעילה המשטרה מדובב ששהה עם אחד החשודים בתא המעצר. הלה הפליל חשוד אחר בתיק בביצוע מעשה השוד בו נחשדו. לימים הוגש כנגד אותו חשוד כתב אישום. התעוררה השאלה האם יכולים הדברים שנמסרו למדובב והועלו על הכתב ע"י שוטר ששמע הדברים מפי המדובב, לקיים דרישת הכתב שבסעיף 10 א'.

בהתאם לפסק דין של בית המשפט העליון בסוגייה דומה, נראה היה שלא ניתן להשתמש בדברים, מאחר ומדובר בעדות שמיעה כפולה.

מצב אחד הוא כאשר המדובב רושם הדברים שנאמרו לו אישית ע"י העד, ואילו מצב אחר לחלוטין, הינו כאשר המדובב מספר הדברים לשוטר, שלא שמע כלל את העד, ואותו שוטר הוא המעלה אותם על הכתב.

בית המשפט המחוזי רמז בעניין זה, כי לא יאות לקבל את הדברים בנקל, וכך הגענו להסדר מקל ביותר שהתאפשר אך בשל השתלשלות העניינים האמורה במסגרת החקירה במשטרה.

הדברים האמורים אינם מהווים תחליף לייעוץ משפטי והשימוש בהם הינו באחריות הקורא בלבד.