עקרון השוויון הינו אחד מן העקרונות המעוגנים בפסיקת בתי המשפט בהליכים פליליים.

 

המדובר בחובה להתייחסות שוויונית בין חשודים או נאשמים, כל עוד אין הבחנה ביניהם.

 

כך, אם אין הבחנות משמעותיות בין שני חשודים באותו תיק/פרשייה, הרי שבאם שוחרר אחד, יש לשחרר גם האחרים. הבחנות יכולות להימצא במישורים שונים – התשתית הראיתית, הנסיבות האישיות, עברם הפלילי ועוד.

 

הדבר נכון גם לגבי גזירת העונש, שם מוחל עיקרון אחידות הענישה, שהינו פועל יוצא של עיקרון השוויון. כך, באם אין הבחנות משמעותיות, יש לגזור עונש זהה על נאשמים באותו תיק/פרשייה. באם קיימות הבחנות, יש לגזור העונש תוך שקלול אותן הבחנות.

 

יש לציין, כי בשנים האחרונות חל כרסום בעיקרון השוויון, במובן זה שהפסיקה החלה לאמץ גישה, לפיה אין מדובר בעיקרון שהינו מעל לכל עיקרון אחר, כך שאם קיימים אינטרסים נוספים שיש לקחתם בחשבון, עיקרון השוויון נשקל יחד עימם, ולא בהכרח שיקבל עדיפות עליונה.

 

כמובן שאחד הקשיים המתעוררים בהחלת עיקרון השוויון, הינו הקושי הטמון בשקלול אותם הבדלים בין נאשמים, לכלל ענישה או החלטות שחרור/מעצר, באשר הדבר אינו מוחלט ותלוי נקודת מבטו של השופט הדן בעניין.

 

בעיה משמעותית קיימת במישור הרחב יותר – חשודים או נאשמים באירועים נפרדים שהעבירות והנסיבות בהן דומות. לכאורה, גם אז צריך לחול עקרון השוויון, וקיימת אף פסיקה התומכת בכך. בפועל, קשה לומר כי מתקיים שוויון ובהחלט יש מצבים רבים מאוד, בהם באותה עבירה בנסיבות דומות, ייגזרו עונשים שונים מאוד, עד כדי הבדל בין הטלת מאסר לאי הטלת מאסר. כך גם לגבי נושא המעצר, כאשר ניתנות החלטות סותרות לעניין שחרור או מעצר, לגבי עבירות זהות בנסיבות דומות.

 

מצב דברים זה מהווה בפועל פגיעה קשה בעיקרון השוויון ומכאן בתחושת הצדק, והינו למעשה פועל יוצא של שיטת המשפט שלנו, בה אין עפ"י חוק ענישה קבועה או הוראות מוחלטות לעניין מעצר, והענישה וכן החלטה בעניין מעצרו של אדם, נתונות לשיקול דעת השופט היושב בדין.

 

במקרים המתאימים הטיפול בתיק מבוסס בין היתר על עקרון השוויון ונעשה בו שימוש על מנת לשחרר אדם או על מנת להקל בעונשו, לרבות הגשת ערעורים מתאימים.

 

מידע זה אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי ושימוש בו ו/או יישומו לגבי מקרה ספציפי הינו באחריות הקורא בלבד.