משמעות הביטוי "רכישה עצמית של מניות" היא שחברה רוכשת, במישרין או באמצעות חברה-בת, מבעלי מניותיה כמות של מניות שהיא הנפיקה בעבר. ישנם שלושה דרכים עיקריות לביצוע רכישה עצמית של מניות: (א) הצעת רכש עצמית במחיר קבוע או בשיטת המכרז ההולנדי; (ב) רכישה בשוק הפתוח; (ג) רכישה עצמית בעסקה פרטית מחוץ לבורסה.

 

 

חברה עשויה להחליט לרכוש את מניותיה מסיבות שונות, ובעיקר מהטעמים כדלקמן:

 

א. הגדלת התשואה לבעלי המניות: מחקרים שונים מראים כי שוק ההון מגיב באופן חיובי לרכישה עצמית של מניות. הטיעון הוא שהחברה מאותת שמחיר המניה נמוך וקיימת כדאיות בהשקעה בחברה.

 

ב. הבטחת מלאי מניות: לצרכים שונים של החברה, כמו הקצאה לעובדים/הנפקה/מכירה עתידית/ מיזוג עם חברה אחרת/חלוקת מניות הטבה.

 

ג. הגנה כנגד ניסיונות השתלטות על החברה (הקטנת כמות הסחורה הצפה).

 

 

ייתכנו מצבים שבהם חוק החברות יראה בתשלום מסוים "חלוקה" שדינה כדיבידנד, ואילו פקודת מס הכנסה לא תראה בתשלום כדיבידנד. המטרות והעקרונות של דיני החברות שונים מאלו של דיני המס, ולכן גם התוצאות עשויות להיות שונות.

 

 

מס הכנסה

 

סוגיית הרכישה העצמית של מניות לא נדונה בפקודת מס הכנסה. כך, לא ברור, האם מכירה חוזרת של המניות שנרכשו מהווה מכירה המתחייבת במס רווחי הון או הנפקה של הון. כמו כן, החקיקה אינה קובעת הוראות למיסוי בעל המניות אשר מכר את מניותיו.

 

 

ניסיון ראשון של רשויות המס להתמודד עם סוגיות אלו נעשה באמצעות חוזר מקצועי של מס ההכנסה אשר פורסם בשנת 2001 (להלן "החוזר"). החוזר אשר דן בהשפעת חוק החברות החדש על דיני המס, מפרט את העמדה של רשויות המס בסוגיות העולות מהרכישה העצמית.

 

 

החוזר מפרט באלו מקרים יראו ברכישה כמכירת המניות על ידי בעלי המניות שבגינה יש להטיל מס רווחי הון, ובאילו מקרים רכישה תחשב כדיבידנד בידי בעלי המניות החייב במס לפי סעיף 2(4) לפקודת מס הכנסה. על פי החוזר, ההבחנה העיקרית בין רווח הון לדיבידנד צריכה להיקבע לאור טיבה של חלוקת הרווח והיא: האם הרווח חולק באופן שווה או באופן קורלטיבי לערך הנקוב של המניות לכל בעלי המניות או שמא הוא חולק לחלק מהם. כמו כן, החוזר דן בהיבטי המכירה החוזרת על ידי החברה.

 

 

ביחס לבעלי המניות, החוזר מפרט תחילה את הכלל (סיווג העסקה במישור ההון) ואחר כך את החריג (סיווג העסקה כחלוקת דיבידנד). החוזר קובע שככלל, יש לסווג את העסקה כמכירת מניות החייבת במס רווחי הון לפי פקודת מס הכנסה בידי בעלי המניות או רווח ממכירת ניירות ערך הממוסה לפי סעיף 6 לחוק התיאומים, לפי העניין, וזאת לאור הגדרת "מכירה" שבסעיף 88 לפקודה הכוללת גם "כל פעולה או אירוע אחרים שבעקבותיהם יצא נכס בדרך כל שהיא מרשותו של אדם...".

 

כן קובע החוזר כי במקרים בהם בעל המניות הינו מוסד כספי או נישום שעיסוקו בקניה ומכירת ני"ע, תסווג העסקה כהכנסה לפי סעיף 2(1) לפקודה.

 

 

החוזר מפרט את החריג לכלל האמור - במקרים בהם נעשתה רכישה עצמית מכל בעלי המניות באופן שווה (פרו-רטה), יש לסווג את העסקה כחלוקת דיבידנד. החוזר מבהיר כי סיווג העסקה כחלוקת דיבידנד ייעשה גם אם הרכישה העצמית נעשית מבעל מניות שהינו תושב חוץ ממדינת אמנה.

 

 

הפתרון של רשויות המס נראה הגיוני ותואם לכאורה את המהות הכלכלית. אכן, רכישה עצמית של מניות שנעשית פרו-רטה דומה במהותה לחלוקת דיבידנד.

 

השאלה היא האם חייבים לקבל את הסיווג של רשויות המס (המסווגות רכישה עצמית פרו-רטה כדיבידנד)? לדעתי, ניתן להתנגד לסיווג כאמור, ולהעלות את הטיעונים הבאים: (א) לשון החוק גובר - היות ורכישה עצמית אינה כלולה בהגדרת "דיבידנד", היא אינה דיבידנד (ב) היה צריך לקבוע את אפשרות הסיווג כאמור בחקיקה ראשית, וכל עוד לא נקבעה חקיקה, הרי שאין לסווג מחדש את הרכישה העצמית כדיבידנד; (ג) מכל מקום, סיווג שונה של עסקאות צריך להיעשות באמצעות סעיף 86 לפקודה.

 

 

ביחס לחברה, יש להבחין בין שני שלבים: ראשית, הרכישה העצמית של המניות, ושנית, מכירת המניות הרדומות. ביחס לשלב הראשון, מיסוי החברה אינו מושפע מהרכישה העצמית. ביחס לשלב השני (מכירת המניות הרדומות), החוזר קובע שככלל, מכירה של מניות רשומות על ידי החברה תסווג כהנפקת הון ולפיכך, לא תהווה אירוע מס (כללי החשבונאות נוקטים בגישה דומה).

 

עם זאת, במקרים חריגים בהם מכירת המניות הרדומות נושאת אופי מסחרי, יש לראות במכירה כעסקה פירותית החייבת במס. יש לזכור שבכל מקרה, קיימת גם האפשרות לבטל את המניות הרדומות ולהנפיק מניות חדשות.