בהתאם לתקנה 130(א) לתקנות סדר הדין האזרחי בית המשפט או הרשם רשאי, בכל עת ולאחר שנתן לבעלי הדין הזדמנות נאותה להשמיע את טענותיהם, למנות מומחה רפואי לעניין שבמחלוקת בין בעלי הדין.
מומחה רפואי שנתמנה רשאי לדרוש מבעל דין שיעמיד לבדיקה את מי שיש לבדוק, רשאי לדרוש מבעל דין לאפשר לו לשמוע את דעתו של המומחה הרפואי שנתן חוות דעת מטעמו וכן רשאי לקבל מכל אדם או מוסד את הרשומות הרפואיות הנוגעות לעניין לשם עיון והעתקה.
התוצאה הנובעת מאי היענות לדרישות המומחה הרפואי, בלא הצדק סביר, היא שלא ייזקק בית המשפט להוכחה של עניין שברפואה מטעמו של בעל הדין לעניין הנדון.
מרכזיותה של חוות דעת המומחה הרפואי בתביעות נזקי גוף, המשלבות בין עולם המשפט לרפואה, הינה כבדת משקל ומשפיעה באופן ישיר על קביעת דרגת הנכות הרפואית והתפקודית בגין הנזק שנגרם לבעל הדין התובע. אלא שהלכה פסוקה היא כי חוות דעתו של מומחה רפואי איננה אלא ראיה במסגרת כלל הראיות המובאות בפני בית המשפט ובית המשפט רשאי להסתמך עליה אך גם לדחותה, כולה או חלקה, אם ראה לנכון לעשות כן בנסיבות העניין.
יחד עם זאת, לא בנקל יסטה בית המשפט ממסקנות הכלולות בחוות דעתו של המומחה הרפואי אותו מינה. עמד על כך השופט אור בפרשת רז באומרו: "כשבית המשפט ממנה מומחה רפואי, חזקה עליו שימנה מומחה רפואי המתמחה בתחום הרפואי שלגביו הוא מתבקש ליתן חוות-דעתו.
ואמנם, אם אין בחוות-דעתו מסקנות אשר אינן יכולות לעמוד במבחן הביקורת של ההיגיון לאחר עיון בחוות הדעת ובראיות אחרות שלפניו, בית המשפט לא ייטה להתערב במסקנותיו של המומחה.
אך לעיתים, מתוך עיון בחוות הדעת עצמה או במכלול נסיבות העניין, מתברר לבית המשפט שהתשתית העובדתית, שעליה היא נשענת, אינה מהימנה. במקרה כזה, בית המשפט רשאי שלא לסמוך על חוות-דעתו של המומחה, וראוי כי לא יבסס מסקנתו על אותה חוות-דעת".
משמע, ככלל, בית המשפט לא ייטה להתערב בתוכן חוות דעת המומחה הרפואי שמינה אולם, אם חוות הדעת שניתנה מראה כי היא נשענת על תשתית עובדתית רעועה ובלתי מהימנה אזי, בית המשפט ישקול את האפשרות להתערב ואף בחלק מהמקרים לבחון מינוי מומחה חלופי על פני זה שמינה.
.jpg)
