לאחרונה התקבלה תביעתה של עורכת דין בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו, אשר הכיר במעמדה כשכירה אף על פי שהועסקה במשך שבע שנים במשרד עורכי דין כעובדת עצמאית. שופטת בית הדין השתכנעה כי בחינת מכלול נסיבות המקרה מביאה למסקנה כי אף שעבודתה של התובעת הוסדרה בין הצדדים כעבודת פרילנס המתבצעת תמורת הנפקת חשבוניות מס חודשיות, למעשה התקיימו יחסי עבודה של ממש בין הצדדים.


מאחר שהתובעת ביצעה את עבודתה באופן שוטף במשרד ועבדה תחת פיקוחו והנחיותיו של הנתבע, הבעלים של משרד עורכי הדין, נקבע כי היא זכאית לקבל את מלוא הזכויות הסוציאליות המגיעות לה כעובדת שכירה באופן רטרואקטיבי. כמו כן, מכיוון שנקבע כי הנתבע הוא זה שגרם לניתוק יחסי העבודה ולמעשה פיטר את התובעת מבלי לערוך לה הליך שימוע כחוק, היא זכאית אף לפיצויי פיטורין ולפיצויים נוספים.


הנתבע חויב לשלם לעובדת פיצויים בסכום כולל של 72 אלף שקלים, ונוסף על כך חויב לשלם את שכר הטרחה של עורך דינה בסכום של 12 אלף שקלים.


האם מעמד עובד כשכיר או עצמאי נקבע בהתאם להסכם בין הצדדים או לפי מכלול הנסיבות?


במסגרת התביעה טענה התובעת כי התקיימו בינה לבין הנתבע יחסי עובד-מעביד, וכי אופן ההסדר שנקבע בינה לבין המעסיק נועד אך ורק כדי שיוכל להתחמק מלשלם לה את זכויותיה על פי חוק.


מצדו השני של המתרס טען הנתבע כי מהרגע הראשון הובהר כי לא יתקיימו ביניהם יחסי עובד-מעסיק, אלא הוסכם כבר בשלב ראיון העבודה כי מתכונת העבודה תהיה של פרילנסרית. הוא אף הוסיף וטען כי העובדת עצמה בחרה בהסדר שנקבע ביניהם והעדיפה אותו, מאחר שהוא אפשר לה למצוא במקביל לעבודתה במשרד עבודות פרטיות, כך שההסדר ביניהם גילם יתרונות רבים עבורה.


כמו כן טען בעל משרד עורכי הדין כי השכר ששילם לתובעת גילם בתוכו גם תנאים וזכויות סוציאליים, ומסיבה זו היה גבוה יותר מהשכר שאותו הייתה מקבלת לו הייתה עובדת עבורו כשכירה.


ואולם, מבחינתה של השופטת, העובדה שהתובעת לא הייתה מוגבלת מבחינת שעות העבודה לא שינתה את העובדה שמבחינה מהותית, הנתבע דרש ממנה להגיע למשרדו ולבצע את עבודתה עבור לקוחות המשרד.


הלכה למעשה, התובעת לא העסיקה עובדים, לא היה ברשותה משרד והיא לא עבדה במקצועה כעורכת דין מעבר לעבודתה במשרדו של הנתבע, גם אם עבדה בתיקים פרטיים משלה. היא עבדה במשרד במשך שבע שנים רצופות, והיוותה חלק אינטגרלי ממנו. על כן, סיכמה השופטת, המסקנה המתבקשת היא ששררו יחסי עובד-מעביד בין התובעת לנתבע.


עוד קבעה השופטת כי סיום יחסי העבודה התרחש במועד שבו הנתבע כתב לעובדת מכתב שבו התלונן על עבודתה וקבע שאין עוד טעם להמשיך את ההתקשרות ביניהם. מכתב זה היה למעשה הודעת פיטורין, קבעה השופטת, אשר התבצעה שלא כדין מאחר שהנתבע לא זימן את העובדת לשימוע כפי שדורש החוק.


נוסף על כך, העובדה שהתובעת לא הגיבה למכתב אינה מעידה על כך שהתפטרה, מאחר שפירוש זה למעשה מרוקן מתוכן את משמעותו של הליך השימוע.

 

יש לך שאלה?

פורום זכויות עובדים | התאגדות עובדים


על כן נפסקו לטובת התובעת פיצויים בסכום כולל של 72 אלף שקלים, הכוללים פיצוי על פיטורין ללא שימוע שלא כדין, פיצויי פיטורין, תשלומים עבור דמי הבראה, הפרשות לקרן הפנסיה ועוד. נוסף על כך נפסק כי הנתבע יישא בהוצאות שכר טרחת עורך דינה של התובעת בסכום של 12 אלף שקלים.


סע"ש 21668-08-14


עו"ד שי שרון אידגה ייצג את התובעת בהליך.