חברה בלגית העוסקת בסחר ביהלומים קיבלה מחברת יהלומים ישראלית משלוח של יהלומים בשווי של כמיליון וחצי דולר, באמצעות יהלומן יהודי בלגי המוכר לחברה הזרה כבעל שליטה באשכול חברות בתחום היהלומים. חבילת היהלומים הגיעה אל החברה הזרה מבלי שהזמינה את החבילה או הסכימה לקבלה. היא השיבה את החבילה לאותו צד שלישי וסברה לתומה שבכך העניין הסתיים.


בדיעבד התברר שהיהלומים היו משועבדים לבנק הבינלאומי, והחברה הישראלית נכנסה להליך פירוק. כונס הנכסים מטעם הבנק והחברה הישראלית שנמצאת בהליך כינוס ופירוק הגישו תביעה כנגד חברת היהלומים הבלגית, בטענה שעליה להשיב את היהלומים לבנק או לשלם את תמורתם.


ואולם לאחרונה דחה בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו את התביעה במלואה, לאחר שהוכח כי הליכי השעבוד בוצעו באופן לא מסודר ולכאורה אף בדיעבד. יתרה מכך, בית המשפט השתכנע כי הנתבעת מעולם לא הזמינה או הסכימה לקבל את חבילת היהלומים המשועבדת.


לאחר ניהול הליך ההוכחות השתכנע שופט בית המשפט מעדותו האמינה והעקבית של מנהל החברה הנתבעת, ודחה את התביעה כליל תוך חיוב התובעים בהוצאות.


מעולם לא נחתם כל חוזה או הסכם בין החברה הישראלית והחברה הבלגית


התביעה התבססה על כך שבחשבונית המצורפת למשלוח היהלומים, צורפו הוראות שלפיהן אם תחליט הנתבעת שהיא אינה מעוניינת לרכוש את היהלומים, עליה להשיבם לבנק או לחברה הישראלית.


כאמור, היהלומים הושבו לצד ג', אותו יהלומן יהודי בלגי שקישר בין הצדדים. בבית המשפט התברר שהקשר בינו לבין החברה הישראלית הדוק: למעשה, הצד השלישי הוא בעל שליטה באשכול חברות, אשר אחת מהן היא החברה הישראלית התובעת.


על פי עדותו של מנהל החברה הנתבעת, אותו צד שלישי הוא זה שפנה אליו בקשר ליהלומים, וביקש ממנו לבחון אותם ולהחזירם אליו אם יחליט שלא לבצע את הרכישה. הוא ידע על חבילת היהלומים רק לאחר שכבר נשלחה אליו, והקשר היחיד שקיים היה עם הצד השלישי. התובעים לא הציגו ראיות או עדויות סותרות, והשופט קבע כי בין החברה הישראלית והחברה הנתבעת מעולם לא נחתם כל חוזה.


כלומר, הבנק והחברה התובעת לא היו רשאים ליצור התחייבות חד צדדית, אשר כלל אינה מוכרת במשפט הישראלי, ולדרוש מהחברה הנתבעת את היהלומים או תמורתם מבלי שאין ביניהם כל הסכם שיעבוד ומבלי שהיא הסכימה לכך.


השופט הוסיף כי מחומר הראיות עולה שהיהלומן הבלגי ביצע קיזוז חובות מחברות קשורות אחרות לפני שהחברה הישראלית נכנסה להליכי פירוק, באופן המעלה חשד להברחת נכסים או העדפת נושים, אך מכל מקום, באופן שאינו קשור לחבותה של החברה הבלגית. גם התנהלותו של הבנק, לטעמו של השופט, לא הייתה חפה מנטילת סיכונים ואינה פוטרת אותו מאחריותו או יכולה להטיל את האחריות על החברה הנתבעת.


בסופו של דבר קבע השופט כי החברה הבלגית ומנהלה התנהלו בתום לב ובאופן סביר בנסיבות העניין, ולא נוצרה כל עילה לתבוע אותם בגין עסקת היהלומים, ודחה את כל מרכיבי התביעה ואף חייב את התובעים בהוצאות המשפט.

 

ת"א 30162-10-12


* עו"ד יוסי גנון ייצג את הנתבעת בהליך