בית משפט השלום ברמלה דחה בשבוע שעבר (יום ה') תביעתה של עובדת בית אבות שתבעה את חברתה לעבודה בטענה שאיימה על חייה וגרמה לפיטוריה.


לטענת התביעה, נגרם לתובעת נזק רב לאחר שפוטרה מעבודתה בשל איומים של הנתבעת עליה. כעת דורשת התובעת לקבל פיצויי כספי על העוול שנגרם לה.


התובעת עבדה בבית אבות ושימשה כמנהלת מחלקה סיעודית, והנתבעת הועסקה תחתיה בתור מטפלת.


לטענת התובעת, בחודש אוקטובר 2009, היא שוחחה עם הנתבעת בנוגע להתנהגותה באחת המשמרות הקודמות, וכששמעה הנתבעת את הטענות, הגיבה בכעס רב, השתוללה והעירה את דיירי המחלקה. לאחר מכן עזבה את המקום בסערה כאשר היא משאירה אחריה חולים ללא טיפול, וסירבה לחזור גם לאחר הפצרות התובעת.


התובעת טענה כי חשה סכנה לחייה


לטענתה, בשיחה שהתקיימה מאוחר יותר באותו היום בין התובעת לאם הבית, סיפרה לה אם הבית שהנתבעת איימה ש"תסגור אתה חשבון" מחוץ לעבודה ותדאג שהתובעת "תיעלם".התובעת סיפרה על האיומים להנהלת בית האבות והסבירה כי פירשה את הדברים כאיום ברצח וכן שהיא חוששת לחייה.


לדבריה, לאחר ישיבה שהתקיימה בבית האבות ולבקשת התובעת, הוחלט כי הנתבעת תעבור למחלקה אחרת. למרות ההעברה המשיכה התובעת לחשוש ממנה ולאחר שגילתה כי ההנהלה לא עשתה דבר לנתבעת מאז האיום, החליטה לפנות בעצמה למשטרה ולהגיש נגדה תלונה. לאחר הגשת התלונה, פוטרה התובעת מעבודתה בבית האבות.


בתגובה, הגישה תביעה לבית הדין לעבודה נגד בית האבות בה היא מבקשת לבטל את פיטוריה. במסגרת ההליכים הצהירה הנתבעת כי לא איימה על התובעת. בהמשך הגישה האחרונה בקשה להרחיק את הנתבעת ממנה וזו הסכימה שלא ליצור אתה קשר או להתקרב אליה, לאחר מכן סוכם כי התיק ייסגר.


לדברי התובעת, האיומים והשקרים של הנתבעת הם בגדר הוצאת שם רע, וגרמו לה לעוגמת נפש ונזקים רבים ולכן עליה לשלם לה פיצויים בסך של 60,000 שקלים.


מנגד, טענה ההגנה כי לא היו איומים, הדברים שנאמרו לא מהווים לשון הרע, וכי התובעת מנסה לקבל לידיה סכומים שאינה זכאית להם.
לדברי הנתבעת, מדובר היה בוויכוח פשוט בלבד, והיא ציינה כי מעולם לא איימה על התובעת ולא אמרה ש"תעלים" אותה.

 

הנתבעת התקוממה על התדמית האלימה שנוצרה לה וטענה כי זו אינה דרכה. עוד הזכירה הנתבעת כי את כל הדברים שמיוחסים לה שמעה התובעת מצד שלישי.


מחסור בעדויות מצד התביעה


בית המשפט קבע כי התובעת לא הצליחה להוכיח את הטענות שהיא מייחסת לנתבעת, זאת משום שלא זימנה אף עדה מטעמה שיכולה לאשר את הטענות. בית המשפט החליט כי ההקלטה שסיפקה התובעת, ובה נשמעת אם הבית מספרת כי שמעה את הנתבעת אומרת את המיוחס לה, אינה מספיקה כראייה בפני עצמה.


בנוסף, ציין השופט כי התובעת הודתה בקיום של סכסוך בין השתיים אך הכחישה את האיומים. עוד הבהיר השופט כי לאחר התביעה בבית הדין לעבודה, הוחזרה התובעת לעבודתה אך כעבור זמן בחרה על דעת עצמה לעזוב.


באשר לקשר הסיבתי הקיים לכאורה בין התנהגות הנתבעת לפיטוריה של התובעת, התייחס השופט לסיבות שעלו בשימוע לפיטורין שנערך בבית האבות. על פי הכתוב, התובעת נכשלה בשמירה על הנהלים, ניהול המחלקה באחריותה היה לוקה בחסר, ובאופן כללי נשמעו תלונות חוזרות של משפחות המטופלים על תפקודה.

 

יש לך שאלה?

פורום שוויון הזדמנויות, אפליה ושימוע לפני פיטורין
פורום ועדות שחרורים


לאור דברים אלה, קבע השופט כי לא קיים קשר סיבתי בין הפיטורין לבין התנהגותה של הנתבעת. השופט התייחס בהחלטתו לעובדה כי הנהלת בית האבות הייתה זו שיזמה את הפיטורין, ונימקה את הסיבות להם בהתאם לשיקול דעתה. על כן החליט השופט לדחות את התביעה.


ת"א 2481-01-1