לפני בית משפט השלום בחיפה הונח ביום ה' ערר שהגיש קשיש יליד 1941, כנגד הרשות לזכויות ניצולי שואה אשר דחתה את בקשתו לקבל גמלה חודשית מכוח החוק לנכי רדיפות הנאצים. בית המשפט התייחס לקשיים הראייתיים שבהצגת ראיות לאחר 70 שנים מהמועד הרלוונטי, ולאחר התלבטות רבה, החליט לקבל את הערר למרות סתירות שנתגלו בעדותו, בקובעו כי אין לבוא בטענות כלפי אדם שחלק מזהותו נמחקה לאחר שהתייתם בגיל שלוש בלבד מהוריו, ותוך מתן משקל לעדותה של אישה שהתגוררה בשכנות למשפחתו של העורר אשר חיזקה את טענתו.


עוד בטרם ההכרעה עצמה, העירה ועדת הערר שבבית המשפט מספר דברים חשובים שלטעמה צריכים להיאמר, גם אם אינם נעימים לאוזן. הדין בישראל מאפשר לנהל הליכים על אירועים שקרו לפני כ-70 שנים, כאשר הקושי הראייתי להוכחת הדברים, לשחזור מה שקרה ולהבאת עדים הוא עצום, מבחינת שני הצדדים.


לדבר זה אין אח ורע בעולם המשפטי, המשיכה הוועדה, ואף גורם שיפוטי אחר לא היה מוכן לשמוע עדויות מפי עדים שבאותם זמנים היו רק תינוקות רכים ולעתים אף עוברים. מדובר במצב אבסורדי שהרשות המחוקקת והרשות המבצעת צריכות להתייחס אליו, כשליחות הציבור. אם מן הראוי שגם ניצולי שואה אשר לא נכנסו עד כה להגדרות החוק זכאים לפיצויים, לא צריך לשלוח אותם לנהל הליכים הזויים בבתי המשפט.


לא ניתן לבוא בטענות נגד אדם ששנותיו הראשונות נמחקו מזהותו, ולכן עדותו הייתה רצופה בסתירות ולא קוהרנטית


ומן הכלל אל הפרט, במקרה הזה נולד הקשיש ברומניה. על פי גרסתו, הוא והוריו הוכנסו למחנה בחבל טרנסילבניה, מבלי שהוא יודע על נסיבות השהות במחנה ומדוע נלקחו לשם. לאחר ששוחררו מהמחנה חזרו לעיר טקוץ' שבה נולד, אך למרבה הצער שני הוריו שהיו חולים מאוד נפטרו תקופה קצרה לאחר מכן. מאז התנתק משאר המשפחה וגדל בבתי יתומים.


העדה שהובאה מטעמו היא קשישה המבוגרת ממנו במספר שנים, אשר סיפרה כי לאחר שמשפחתה גורשה לעירו של העורר, הם התגורר בסמיכות. יום בהיר אחד נעלמה משפחתו של הקשיש ללא הסבר, ורק לאחר ששבו סיפרו כי הוכנסו למחנה כפייה.


הם נפגשו במקרה בארץ לפני 15 שנים, הבהירה העדה, ובכך סתרה את גרסתו הראשונה של העורר שלפיה הוריו נרצחו בעיר הולדתו מבלי שהוזכר מחנה הכפייה, וכן את טענתו שהשניים נפגשו עוד ברומניה כשהיה בן 17.


אמנם עדותו של הקשיש הייתה רצופה סתירות, קבעה ועדת הערר, אך מצוקתו הגדולה הייתה ניכרת, מצוקה שנבעה מהעובדה הפשוטה שהוא באמת אינו יכול לבסס את דבריו משום שאינו זוכר את כל הפרטים. הדבר גרם לו להיכנס למגננה ולומר דברים הסותרים את דבריו הקודמים ופועלים כנגדו.


ספק אם נותר לו זיכרון ברור מאותם שנים, ובמידה מסוימת מדובר באדם שחלק מזהותו נמחקה כליל, כאשר נותק לחלוטין ממשפחתו בהיותו בן שלוש בלבד. אי אפשר לבוא כלפי אדם כזה בטענות כי אינו מסוגל לתאר את מהלך חייו בצורה קוהרנטית ומשכנעת.

 

יש לך שאלה?

פורום זכויות ניצולי שואה
פורום מימוש זכויות רפואיות כספיות


לעומת גרסתו, עדותה של העדה נמצאה עקבית, רצופה וברורה, ויש לראות במקרה זה את התמונה השלמה, קבעה הוועדה. המסקנה היא כי גרסת העורר הוכחה, גם אם בקושי, ולכן הערר התקבל.


ו"ע 31747-10-15