על פי עובדות כתב האישום, בספטמבר 2015, בשעות אחר הצהריים של יום שבת, שהו שלושה קטינים, בני 16.5, 14.5 ו-13 שנים, שלושתם מנהלים אורח חיים דתי חרדי, בגן ציבורי בגבעת מרדכי בירושלים.

 

שלושת הנערים זרקו כעשר אבנים שמצאו בגן, המצוי בגובה רב מעל לכביש, לעבר כלי רכב שנסעו בכביש במהירות גבוהה, תוך כדי תחרות מי זורק רחוק יותר ומתוך מטרה לפגוע בנוסעים או במי שנמצא בקרבתם.

 

כתוצאה מהמעשה, האבנים התפזרו על הכביש, גרמו לרכבים להאט ואף פגעו במספר כלי רכב. באחד הרכבים נסע אדם עם בנו בן ה 12, ונגרמו לרכבו נזק פח ושריטה. האבנים פגעו גם בחלק הקדמי של רכב אחר ובגלגל של רכב נוסף.

 

בגזר הדין הוטלו על הנער בן ה 16.5 מאסר על תנאי בן שלושה חודשים למשך שלוש שנים, שירות לתועלת הציבור ופיצוי בסך 4,000 שקלים, ואילו על הנער בן ה 14.5, שנמצא כי אין להרשיעו, הוטלו ביצוע של 200 שעות שירות לתועלת הציבור, חתימה על התחייבות ופיצוי בסך 1,500 שקלים. ונגד הנער השלישי בן ה 13.5 לא הוגש כתב אישום.

 

המדינה ביקשה להרשיע גם את הנער בן ה 14.5

 

שני ערעורים הוגשו אל בית משפט העליון, הראשון, בבקשה להימנע מהרשעת הנער הראשון, בטענה כי הוא מתכוון להתגייס לצה"ל וחושש כי הרשעתו תפגע בסיכוי לשרת בצבא. ואילו הערעור השני הוגש מטעם המדינה נגד אי הרשעת הנער השני, אשר היה כבן 14.5 בעת המעשה, בבקשה להרשיעו בפלילים.

 

התביעה ציינה כי בשנת 2017 כמעט שליש מכתבי האישום במחוז ירושלים הוגשו בגין יידויי אבנים, וכי בכל חודש נפתחים כ - 200 תיקי יידויי אבנים. בהתאם לכך ביקש התובע להרשיע גם את הנער השני ולהותיר על כנה את הרשעת המערער בן ה 16.5.

 

עורך דינו של המערער הדגיש כי אין להרשיעו. הוא ציין כי הקטין זרק רק אבן אחת, כי התסקיר בעניינו היה חיובי ואת רצונו להתגייס לצבא. בין היתר נטען כי אין תועלת ציבורית בהרשעתו, שכן למעט המקרה האמור, הוא מתפקד כאדם נורמטיבי.

 

בית משפט העליון בחן את המקרה לגופו, כדי להכריע האם יש מקום לסטות מהכרעת בית המשפט המחוזי. לגבי המערער, שגילו עמד על 16.5 שנים בעת ביצוע העבירה, סבר כי הוא היה המבוגר מבין שלושת המעורבים, אשר זרקו את האבנים ביחד, תוך מודעות של זה לפעולתם של אלה. לזכותו ניתן למנות מספר נקודות לחיוב, אך דומה כי אין הצדקה, על רקע התופעה הכללית, להימנע מהרשעתו.

 

יש לך שאלה?

פורום כתב אישום במשפט הפלילי

 

בית המשפט ציין כי לא מדובר בעונש חמור, והוא משקלל את הנתונים לחיוב, לרבות התסקיר והרצון לשרת בצה"ל. ואולם, אין זה מדויק כי הרשעה כשלעצמה שוללת את שירותו הצבאי, ואי הרשעה אינה מובילה בהכרח לגיוס. לכן הציע לדחות את הערעור לגבי הרשעתו ולגבי העונש שהוטל עליו.

 

לגבי הקטין השני, סבר כי מדובר במקרה שמתאים ליוצא מן הכלל. מאז מועד ביצוע העבירה, הנער עבר הליכי שיקום משמעותיים במשך שנתיים ושלושה חודשים, על כן הגיע למסקנה כי על ערכאת הערעור אין להתערב בתוצאה העונשית שאליה הגיע בית המשפט המחוזי בנסיבות המעשה, ובסופו של יום, שני הערעורים, גם של הנער וגם של המדינה נדחו.

 

ע"פ 4161/17
ע"פ 6919/17