בית הדין האזורי לעבודה בירושלים קיבל לאחרונה תביעה של עובד עמותה נגד מעסיקו. העובד טען כי לא שולמו לו ימי החופשה שצבר ולא ניצל, והוסיף כי הליך השימוע שנערך טרם פיטוריו היה שלא כדין.


עובד העמותה הסביר שפיצויי הפיטורין שקיבל בסיום ההעסקה לא כללו את פדיון ימי החופשה שנצברו לו, אף על פי שחתם הסכם עם המעסיק על כך שהוא זכאי לצבירת ימי חופש שנתיים. יתרה מזאת, הוא טען כי הליך השימוע לא התבצע לפי החוק, ולכן יש לשלם לו פיצויים נוספים.


המעסיק מנגד הציג את חוזה העבודה שנחתם עם הגבר בתחילת ההעסקה, וטען כי על פי החוזה לא ניתן לצבור ימי חופש מעבר למכסה קבועה. הוא הוסיף כי הדבר תקף גם לשאר העובדים בעמותה, ולכן לא שולמו לו פיצויים בגין פדיון ימי החופשה שצבר לכאורה.


לאחר בחינת כלל הראיות והעדויות בתיק קבעה השופטת כי התביעה מתקבלת. היא חייבה את המעסיק לשלם לעובד המפוטר סכום של יותר מ-109 אלף שקלים בגין אי פדיון ימי חופשה ופגמים בהליך השימוע טרם הפיטורין.


המעסיק הציג חוזה חתום שלפיו לא ניתן לצבור ימי חופשה שנתיים


בין הראיות שהוגשו לבית המשפט, היה הסכם העבודה שנחתם בין המעסיק והעובד כשהתקבל לעמותה. בהתאם לגרסת המעסיק, בסעיף שהסדיר את ימי החופשה והמחלה נכתב בפירוש כי עובד זכאי לימי חופשה חודשיים, ולא יוכל לצבור באופן שנתי את ימי החופשה המגיעים לו מעבר למכסה קבועה.


העובד טען מנגד, כי לאחר שנחתם חוזה העבודה נערך מסמך נוסף בינו ובין מנהל העבודה, שבו נקבע כי הוא יוכל לצבור את ימי החופש שלא ניצל לאורך כל תקופת העסקתו, גם מעבר למכסה. לטובת דיון ההוכחות בבית המשפט הוא דרש מהמעסיק להציג בפניו את תיקו האישי, שם מצוי ההסכם החתום, אך נענה בשלילה.


לדברי המעסיק, הסכם כזה לא קיים, ולכן לא היה טעם בחשיפת התיק האישי בפני העובד. בבית המשפט טען העובד כי ההסכם כנראה הועלם מתיקו האישי, כדי לא לקיים כלפיו את החובה בתשלום פיצויי הפיטורין.


השופטת קבעה כי פדיון ימי החופשה היה צריך להיכלל בפיצויים


בהתייחס אל הסתירה החריפה בין עדויות המנהל והעובד, השופטת קבעה כי עדותו של העובד עדיפה, כיוון שהתרשמה שהמעסיק התנהל עם העובד בצורה של הבטחות בעל פה, על בסיס יחסי אמון כביכול, כדי שיוכל לא לקיים אותן בעת הצורך.


יתרה מזאת, המעסיק הודה שאיפשר לעובד להשלים את שעות היעדרותו על חשבון ימי החופש, מה שלמעשה מעיד על אפשרות של צבירת ימי חופשה שנתיים. זאת ועוד, המנהל הודה שהוא בעצמו זכאי לצבור ימי חופשה באופן בלתי מוגבל, כך שלא מן הנמנע שדבר כזה התקיים גם אצל העובד, שהיה מנהל מחלקה תחתיו אך בעמדה חשובה לא פחות.


לפיכך סיכמה השופטת כי היא מקבלת את גרסת העובד, שלפיה המנהל אישר לו לצבור ימי חופשה לאורך תקופת העסקתו. היא קבעה כי המעסיק היה צריך לשלם את רכיב פדיון ימי החופשה בתשלום פיצויי הפיטורין לעובד, אך לא עשה זאת, ולכן הוא מחויב לשלם לו פיצויים.


העובד קיבל פיצויים של כ-109 אלף שקלים, אך חויב לשלם את הוצאות מעסיקו


השופטת בחנה את הליך הפיטורין, ולאחר שמצאה כי העובד זומן לשימוע וקיבל מכתב פיצויים כדין היא קבעה כי לא נמצאו בו פגמים. עם זאת, היא ציינה כי הכנת העובד לקראת הליך השימוע שמצפה לו לא בוצע כהלכה.


היא הסבירה שהוועד המנהל את העמותה הוטעה לגבי הכדאיות הכלכלית שבהעסקת העובד, כיוון שהנתונים שהוצגו בפניו היו לא מדויקים, ולכן דעת הרוב הושפעה לטובת פיטוריו. היא קבעה כי היה צריך למסור לעובד טרם השימוע את כלל המסמכים הרלוונטיים הנוגעים לעניינו, וכן להציג בפניו אפשרויות אחרות להעסקה בעמותה.

 

יש לך שאלה?

פורום זכויות עובדים | התאגדות עובדים


בשל כך, השופטת קבעה כי יש להוסיף לסכום הפיצויים בגין אי פדיון חופשה גם רכיב של הליך שימוע פגום, וחייבה את המעסיק לשלם לעובד פיצויים בסך כולל של 109,197 שקלים.

 

אף על פי כן, היא קבעה בניגוד למקובל כי הצד התובע, כלומר העובד, יצטרך לשלם את הוצאות המשפט ואת שכר טרחת עורכי הדין של המעסיק. היא נימקה את קביעתה בכך שהעובד הכביד על ההליך המשפטי בהגשת מסמכים מרובים שדרשו התייחסות ובסוף נמצאו כלא רלוונטיים, ולכן חייבה אותו בתשלום של 12 אלף שקלים למעסיק.

 


סע"ש 38022-04-16


עודכן ב: 19/12/2019