אחת התופעות המתסכלות ביותר בפרקטיקה של עולם ההתדיינות המשפטית היא התעלמותם
הרועמת של צדדים לדיון, מצווים והחלטות שיפוטיות.


כבר לפני מאות בשנים הגו המשפטנים הבריטים את הפתרון למצבים אלו, הפתרון נשאב מהמשפט האנגלי, בזמן שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל ונותר בתוקפו במשפט הישראלי עד היום והיא פקודת בזיון בית המשפט.
פקודת בזיון בית המשפט מסדירה את סמכות בית המשפט לחייב עדים להיחקר ולהשיב על שאלות, וכן לחייב כל אדם לציית לצווי בית המשפט, לרבות צווים זמניים.


אדם המסרב לאחד מאלה מכונה "ממרה".


כך קובע סעיף 5 לפקודה:


"סירב עד להיחקר או להשיב על אותן שאלות שהוצגו לפניו כחוק, ולא הראה כל טעם צודק לסירובו, יכול בית-המשפט לתתו במאסר על-אתר, לתקופה שלא תעלה על חודש אחד, חוץ אם הסכים בינתיים, לפני סיום המשפט, להיחקר ולהשיב על שאלות."


דהיינו, אם עד סירב להיחקר או להשיב על שאלות בית המשפט, ולא הראה טעם לסירובו, בית המשפט רשאי להטיל עליו מאסר שלא יעלה על חודש, אלא אם לפני סיום המשפט הסכים העד להיחקר ולהשיב על השאלות.


סעיף 6 לפקודה קובע כך:


"בית המשפט העליון, בית המשפט מיוחד שנתכונן עפ"י סעיף 55 של דבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922, בית המשפט המחוזי ובית המשפט השלום. תהא להם הסמכות לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם והמצווה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה."


דהיינו, בית המשפט רשאי לכפות על אדם לציית לצו שניתן על ידו באמצעות קנס או מאסר, הפקודה לא קובעת מגבלה לעניין משך המאסר או גובה הקנס שניתן להטיל על המסרב לציית לצווי בית המשפט.


בית המשפט העליון קבע כי סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט, מעניק לבית המשפט כוח לכוף בציות לצו הן את החייב על פיו והן כל אדם שאינו חייב על-פיו, אך מעשיו או מחדליו גורמים להפרת הצו. בפרשה מסוימת שנידונה בבית המשפט העליון נדונה הפרתו של צו האוסר הובלת נוסעים משדה התעופה לוד.

 

נהג מונית אחד, שלא היה בעל-דין בהליכים שבהם ניתן צו המניעה הזמני, טען להגנתו במסגרת הליך בזיון בית משפט, שלא ידע שהצו מכוון נגדו אישית, לא קרא אותו ולא ידע את תוכנו המדויק.


נשיא בית המשפט העליון בדימוס השופט ברק קבע כך:


"בפתרון השאלה שלפנינו יש לבחון כמקובל, את לשונו של סעיף 6 לפקודה ואת המטרה החקיקתית העומדת ביסודו. כן יש ליתן את הדעת - במקום שכפות המאזניים שקולות - להסדר הרצוי. סעיף 6 לפקודה מעניק לבית-המשפט כוח לכוף ציות לצו. המקרה הרגיל לשימוש בכוח זה הוא באכיפת הצו על מי שהוא צד לו. אך נראה לי, כמו לשופט זוסמן בהמ’ 306/50, כי על-פי לשונו, אין סעיף 6 מצומצם למקרה זה בלבד.

 

 ציות לצו ניתן לכוף גם בנקיטת אמצעים כלפי אדם שאינו החייב על-פי הצו, אך שמעשיו או מחדליו הם המביאים להפרת הצו. צו המופנה כלפי פלוני, רק פלוני יכול לקיימו, אך אלמוני יכל להביא לידי כך שפלוני לא יקיים את הצו. נקיטת אמצעים כלפי אלמוני נעשית, על כן, לא כדי להביא אותו לידי קיום הצו - שהרי הצו אינו מכוון כלפיו - אלא כדי להביא את פלוני לידי קיום הצו. על כן, נקיטת אמצעים כלפי אלמוני היא במסגרת הכוח הניתן לבית-המשפט."

הפקודה קובעת כי אם הטיל בית המשפט מאסר עקב ביזיון בית המשפט, עליו להודיע על כך ליועץ המשפטי לממשלה. כמו כן הפקודה מורה כי במקרה של אסיר שנאסר עקב ביזיון בית המשפט, היועץ המשפטי לממשלה נדרש להביא את עניינו לפני בית המשפט שהטיל את המאסר לשיקול נוסף, כשראה צורך בכך, ולפחות אחת ל-6 חודשים.

 
אם אדם המואשם בביזיון בית המשפט אינו נמצא בתחום ישראל, בית המשפט רשאי לתת צו ירידה לנכסיו. צו הירידה לנכסים יתיר לשני אנשים או יותר, שמונו על ידי בית המשפט, לעקל את נכסיו של המואשם בביזיון בית המשפט, וכן לגבות רווחים ודמי שכירות מנכסים שבבעלותו.


ערעור על צו בעניין ביזיון בית המשפט ניתן לערעור ככל פסק דין פלילי כלומר ערעור בזכות לערכאה גבוהה יותר, לפני הרכב של 3 שופטים.


עודכן ב: 06/12/2016