בעולמנו רווי הפרדוקסים, עומדים לעתים עקרונות וערכים נעלים זה מול זה בהתנגשות חזיתית.

 

בשנים האחרונות אנו עדים לרצון הולך וגדל של הפרט להישמע, להתפרסם. לפני כמה שנים תכניות הריאליטי היו נראות לי פגיעה קשה בכבודם של המצולמים. היום הן דבר שבשגרה, שלא לדבר על תופעת ה"פורנו נקמה" - פרסום תמונות ערום של האקסית כנקמה. האם הפרסום הפך למטרה שמקדשת את כל האמצעים? איך ואיפה יוצרים את הגבולות?

 

אפשר לייחס זאת למגוון הרחב של האפשרויות לביטוי עצמי כמו סלפי או פרסום סרטון ב- You tube, וגם לחשיפה הרחבה באמצעות Facebook ,Google, או תכניות ריאליטי ועוד. בתוך שעות ספורות יכול סרטון שהעלית להיהפך לויראלי, וכולם ידברו עליו, וגם עליך.

 

הפיתויים היום לפרסם תמונות או סרטונים, שיהפכו אותך לכוכב ברגע הם גדולים ורבים, הקלות שבה ניתן לעשות זאת היא בלתי נסבלת, ואפשר לומר שלפעמים שיקול דעתו של האדם נעלם ואיננו. יש שיעודדו זאת, ויגידו שיכולתו של אדם פרטי להתבטא ולהישמע היא זכות יסוד - "חופש הביטוי", שמגדירה אותנו כאינדיבידואלים, ומהווה את "ציפור נפשה של הדמוקרטיה".

 

ואכן, חופש הביטוי הוא אחד מיסודות המשטר הדמוקרטי, והוא אחד העוגנים היסודיים של החברה שבה אנחנו חיים. לא אחת אנו עדים להשתקה אלימה של קולות במשטרים קומוניסטיים וטוטליטריים עד שהפרט מפסיק לחשוב באופן עצמאי, והופך להיות קורבנה של השיטה.

המשטר הדמוקרטי לעומת זאת מניף בגאווה את דגלו של חופש הביטוי ומדגיש את הקשר ההדוק בין חופש הביטוי לבין כבוד האדם. מבלי לאפשר חופש להשמיע או לשמוע, לכתוב או לקרוא, להתבטא או לשתוק, נפגמת אישיותו של האדם, ואישיותו של אדם מתפתחת על בסיס יכולתו לגבש באופן חופשי את השקפת עולמו.

 

בשם חופש הביטוי מעודדת הדמוקרטיה גם את חופש היצירה, ורואה בה את הדרגה הגבוהה ביותר של חופש הביטוי. היצירה מבטאת באופן הטוב ביותר את מחשבותיו, רגשותיו, דעותיו ומאווייו של האדם, והיא מאפשרת להשקפות ולרעיונות שונים ומגוונים לזרום ולהתחרות ביניהם. יש שיוסיפו ויאמרו שזוהי הדרך החשובה ביותר לזרימת ידע ומידע ישירים בין המחבר לבין ציבור הקוראים, משום שהיא נטולת התערבותו של השלטון, ההון, התקשורת, הצנזורה וגורמים משפיעים אחרים.


הזכות לפרטיות

 

גם הזכות לפרטיות היא מהחשובות שבזכויות האדם בישראל, ופגיעה בפרטיות נחשבת לפגיעה בכבודו של אדם. תחושת הפרטיות חשובה לאדם כדי לשפר את רווחתו האישית ולאפשר מימוש עצמי מירבי. לכל אדם יש את הזכות לבנות את עולמו כרצונו, ודבר זה לא יכול להתממש אם הוא חשוף לעיני כל ולדעותיהם של אחרים עליו.

 

אך הזכות לפרטיות היא עמומה, ולא ניתן לדעת בבירור היכן היא מתחילה או מסתיימת, ולכן לא תמיד ניתן לדעת האם הפגיעה בפרטיות היא לגיטימית, ואיך בתי המשפט בישראל יתייחסו לתחושת העלבון והפגיעה שלך.

 

כמובן שישנם מצבים של פרטיות קלאסית בהם לא תהיה התלבטות כמו התערבות של זר במעשיו של אדם בביתו, תוכנן של שיחות טלפון או של מכתבים אישיים, סוגי מידע כמו מצבו הרפואי של אדם או בחיי המין שלו. אך ישנם גם מצבים שבהם הזכות לפרטיות ניצבת בפני זכויות נעלות אחרות כמו חופש הביטוי, חופש היצירה או אפילו הזכות לקניין.


כיצד מתקיים האיזון בין ערכים נעלים?

 

בשאלות אלה התלבט לאחרונה בית המשפט העליון כאשר אישה הגישה תביעה כנגד סופר ותבעה את גניזתו של הספר שפרסם בטענה שהוא פגע בפרטיותה משום שפרסם פרטים רבים מידי שידע כבן זוגה לשעבר.

 

בית המשפט קיבלת את התביעה משום שהסיק, שהרומן מכיל פרטים מזהים של התובעת, עד שמשפחתה וקרוביה יכולים לזהותה בו, כמו למשל מקום לימודיה ומקום עבודתה. בנוסף חשף הסופר בספרו מכתבים שכתבה בת זוגתו, את הסודות שסיפרה לו בחדרי חדרים, ואת מאווייה הכמוסים ביותר.

 

בית המשפט העליון סימן במקום זה את הגבול לחופש הביטוי והיצירה, והחליט שיש לגנוז את הספר ולפצות את התובעת.

 

בין בני זוג קיימת חובת אמון, וחובה לשמר את המרחב הפרטי האינטימי המשותף של בני הזוג. זוהי גם הסיבה שהליכי גירושים מתנהלים בדלתיים סגורות. השופט סולברג זעק כי לא ייתכן מצב שבו בן זוג אחד חושף בפני בן זוגו השני את כל אשר על לבו, ובן הזוג השני משתמש במידע זה לצרכיו שלו. זהו מצב בלתי נסבל לדבריו, ודבריו נכונים! בין בני זוג קיים חוזה לא כתוב לפיו זהו המקום שבו הם חופשיים לגלות את סודותיהם הכמוסים, מאווייהם, מחשבותיהם, את ה'אני' האמיתי, ועל חוזה זה יש להגן.