אלימות חיילים כנגד חיילים במהלך "זובור" - האם מדובר בהכרח בעבירה פלילית?

בעבודת המחקר לקראת תואר דוקטור, שפורסמה בספר "מיחיד ליחידה", מתאר ומנתח האלוף במיל' יום טוב סמיה את תופעת ה"זובור" בצה"ל.

על-פי המחקר מערכת יחסים של "צעירים" – "ותיקים", הקרקע עליה צומחת תופעת ה"זובור", קיימת בכל יחידה ובכל מסגרת. גם ביחידות עורפיות ומכאן, עפ"י תוצאת המחקר, גם במשרדו ותחת אחריותו של מפקד יחידת מצ"ח החוקרת את האירועים, ביחידתו של התובע המלומד המגיש כתבי אישום פליליים ואף ביחידת בת הדין הצבאי בו יעמדו החיילים לדין.

האלוף במיל' ד"ר סמיה, מתאר את המוכר לכל מי ששירת בצבא, כיצד מתפתחת מערכת יחסי "צעירים"–"ותיקים" לכדי אירוע חריג מסוג אלו המתפרסמים מעת לעת בכלי התקשורת.

על בסיס מערכת יחסים זו, מתפתח ברוב היחידות הווי של טקסים המתייחסים לחווית המציאות היחידתית. למשל, טקסים המסמלים מעבר משלב אחד לשלב הבא בהיררכיה א-פורמאלית זו ביחידה.

בשלב הבא עולה הצורך בהעצמת אותם טכסים ועולה הרף הנדרש על-מנת לספק את הריגוש הנלווה לאותו טכס. כך "נולדים" מעשים קיצוניים יותר. לרוב נעצרת התופעה דרך ריסון עצמי של החיילים, ולעיתים היא נעצרת באמצעות פיקוח ומתן הגדרות מצד המפקדים, אך לעיתים מתגלה התופעה רק לאחר שגרמה לנזק משמעותי ואף לאסון.

דוגמאות כאלו ניתן למצוא במקרה "רולטת הרשת" שהביאה למותו של חייל ששירת במגדל פיקוח בחיל האוויר לפני מספר שנים, באירועי אלימות שאירעו בגדוד שריון ובאירועים שהתרחשו לאחרונה בחטיבת גבעתי ובחטיבת כפיר ואשר פורסמו בכלי התקשורת.

פקודות הצבא מגדירות את המותר ובעיקר את האסור בנושא זה, והוראות פנימיות נכתבות ונאמרות בכל יחידה על-מנת להתמודד עם ההשלכות השליליות של התופעה. אולם, התופעה אינה נעלמת בעיקר משום שהחיילים רואים בה נכס חשוב להווי היחידתי ואמצעי לדרג את תנאי השירות, המסייע בידם לצלוח שירות ארוך ושוחק.

סיבה נוספת היא רצונם של החיילים חסרי הוותק דווקא, לשאת בעול ובמחיר הקשה של התופעה, מתוך רצון להבטיח לעצמם את אותו שדרוג בתקופת השירות הארוכה העומדת לפניהם.

כאשר נודע על התרחשות אירוע חריג הקשור לתופעה, או על קיומה של מערכת יחסים אסורה בתחום זה, דבר הקורה בדרך כלל רק כאשר נפגע חייל, או כאשר חייל חסר וותק מסרב להשתלב בתופעה ומתלונן, מתבצע תחקיר מפקדים ובמקרים חריגים נחקר האירוע על-ידי המשטרה הצבאית החוקרת (מצ"ח). בסיום החקירה עובר התיק אל הפרקליטות הצבאית, אשר לרוב ממליצה להעמיד את החיילים המעורבים לדין פלילי בבית דין צבאי.

האם נכון לנהוג כך במקרים אלה? התשובה לשאלה זו מורכבת:

ראשית, אטען כי השוואת אירוע "זובור" לאירוע בו חבורת גברים תוקפת אדם על-מנת לפגוע בו ו/או להשפילו – אינה נכונה. העובדה כי "המותקף" משתף פעולה באופן מלא ולרוב מביע הסכמה מפורשת, הפגנת "התוקפים" יחס חברי בסיום האירוע כלפי "המותקף", הכולל חיבוק, מתן תשורות וכיוצ"ב, והעובדה כי מאותו רגע יחסיהם חבריים, מלמדות כי אירוע זה לא יכול להיחשב כתקיפה (על-פי הדין הפלילי, תקיפה הינה פגיעה באדם שאינו מסכים לכך. כך, למשל, קרב אגרוף ספורטיבי אינו נחשב תקיפה), זו גם איננה התעללות בחסר ישע. יש לראות באירוע זה מצב בו חבורת נערים משחקת משחק, אף אם מסוכן.

אם המעשים המתרחשים במסגרת מערכת יחסים של "וותיקים"-"צעירים" חורגים מן המותר בפקודות הצבא ו/או בהוראות היחידה, אזי מדובר בעבירה משמעתית, עליה חייב מפקדם לנקוט בצעדים פיקודיים ו/או להעמידם בפניו לדין משמעתי, ובכך לממש את אחריותו הפיקודית. מידת העונש צריכה להיות מידתית לחומרת העבירה.

העברת הנושא למישור הפלילי צריכה להיעשות רק במקרים מיוחדים וחריגים,כאשר המעשה כולל מעשה פלילי לכשעצמו, למשל שימוש לא חוקי בנשק, מעשה מגונה וכיוצ"ב.או כאשר מתרחשת תאונה וחייל נפגע באופן משמעותי.

אולם, גם במקרה זה שוגה המערכת השיפוטית אשר מייחסת לאותם חיילים, המיעוט המקדיש מלוא זמנו במאמץ פיזי ונפשי עצום וממושך, את חזקת המסוכנות השמורה לעבריינים מסוכנים: עוצרת אותם עד תום ההליכים, מובילה אותם אזוקים ומענישה אותם עונשים כבדים הכוללים את הכתמתם ברישום פלילי, הורדה בדרגה ומאסר ממושך.

היחס אליהם ורמת ענישתם צריכים להיות כאל מי שפגעו בחבר כתאונה.

שאלה חשובה העולה מדיון זה הינה כיצד תמנע המערכת הצבאית קיומם של אירועים חריגים? התשובה מצויה בידי המפקדים: על המפקדים חלה חובה להגדיר, בנוסף לאסור, גם את המותר ולתעל את הצורך של החיילים למעשים המותרים. בקביעת כללים אלו יש להבחין בין עיקר לבין הטפל.

על המפקדים להיות מעורים בנעשה ביחידתם, לקיים בקרה ופיקוח על קיום הפקודות ובכך לממש את אחריותם הפיקודית. מכאן ראוי כי יקבלו אחריות על חייליהם גם במקרים נשוא מאמר זה: יעמדו על חובתם להעמיד אותם לדין ויתנו את הדין בעצמם כאשר קיימת חריגה, עליה ידעו או צריכים היו לדעת – דבר שחסר מאוד באירועים שפורסמו, בהם מיהרו המפקדים להשליך אחריות לטיפול בעניין על המשטרה הצבאית החוקרת ועל הפרקליטות הצבאית, תוך התנערות מאחריות אישית, פיקודית ומשפטית.

קבלת הדרג הפיקודי הבכיר והמערכת המשפטית מצב בו המפקדים אינם אחראיםלנעשה, מבטיח כי גם בעתיד ימשיך להתקיים נתק בין המפקדים בשטח לבין החיילים, חוסר אמון שהשלכותיו חמורות ומרחיקות לכת הרבה מעבר לנושא יחסי "ותיקים"-"צעירים", וקיומם של מקרים חריגים.