למשרדנו, הגיעה אלמנה, אשר נישאה לפני 15 שנים לבן זוג, אשר נפטר באופן פתאומי ממחלה. בשנה החמישית לנישואיהם, רכש המנוח על שמו בית צמוד קרקע במרכז בו התגוררו הצדדים 10 שנים נוספות עד למותו בשנת 2014.


במות המנוח, נחשפה צוואתו שבה הוא ציווה להעניק לאלמנתו רק 25% מהבית ולילדיו מנשואים קודמים 75%.


האלמנה הגיעה למשרדנו בטענה כי היא ובעלה חיו חיים טובים ומשותפים, היא אף עבדה, ועל אף שמדובר בנישואים שניים, הרי זה לא צודק כי תהיה רק בעלים בסך 25% בבית שנרכש במאמץ שניהם.


משרדנו הגיש תביעה לבית המשפט, למתן צו הצהרתי, אשר יצהיר כי למנוחה 50% מהזכויות בבית המגורים מכוח החיים המשותפים וזאת בתוספת זכויות בשיעור של 25% נוספים אותם הוריש לה בעלה בצוואה.


את היורשים (הנתבעים) יצג משרד עורכי דין בועז קראוס ומשרדנו ייצג את (התובעת) האלמנה.


לטענת ילדי המנוח, האלמנה, התחתנה עם אביהם אך ורק לצורך ניצולו הכלכלי, למיטב ידיעתם נחתם הסכם ממון, לא היה לצדדים חשבון משותף, התנהגותה של האלמנה כלפי אביהם המנוח הייתה מחפירה ואף האיצה את מותו (באספקת תרופות להם היה אלרגי).


עוד טענו כי הבית שרכש המנוח מומן רק מכספו על ידי מכירת דירה אחרת שהייתה שייכת לו מלפני הנישואין ולכן יש לראות בנכס שנרכש בתוך הנישואין כאילו נרכש לפני הנישואין ובכך לטענתם הנכס שייך רק למנוח ולילדיו ולאלמנה אין כל זכויות בו מכוח החיים המשותפים.


מה הכריע בית המשפט בסוגיה?


במשך חמש שנים התנהל משפט סוער ורווי ברגשות בין ילדי המנוח לבין האלמנה, לפני כשבוע ניתן פסק דין (תמ"ש 16819-05-15 - פלונית נ' פלוני ואח' – טרם פורסם) על ידי בית המשפט לענייני משפחה בקובעו:


"האם לאלמנת המנוח מנישואיו השניים זכויות בנכסים הרשומים על שמו? בשאלה זו מכריע פסק הדין, לאחר שהאלמנה עתרה לסעד הצהרתי לפיו זכאית למחצית הנכסים לרבות בבית המגורים, ומנגד ילדי המנוח מנישואיו הראשונים התנגדו וטענו להעדר שיתוף...
רכוש שנרכש בתקופת הנישואים, הינו משותף בהתאם לחוק. עניין זה מפחית במעט מהנטל המוטל על האישה להוכיח שהיא בעלים משותף עם האיש, שהרי לאחר שבית המגורים נרכש בתקופת הנישואים אין די בעצם הרישום על שם האיש בלבד לשלול את השיתוף בו.


בבחינת מכלול הנסיבות כאן בעניינם של האישה והאיש, ומכל הטעמים שפורטו לעיל - נמצא כי חרף רישום הזכויות בבית המגורים (בדרך של הערת אזהרה), הרי שלאחר שנרכש מספר שנים לאחר הנישואים ובמהלכם ובני הזוג גרו בו כל שנות הנישואים ועד לפטירת האיש, בחינת המימון (לרבות מדירה קודמת שמכר האיש כעבור מספר שנים) ברם מבלי לנתקו ממערכת היחסים ומהתנהלות כספית של בני הזוג, משכנתא והחזרתה בתקופת הנישואים, גם אם ללא חשבון משותף, בהעדר הסכם ממון אשר מחריג את בית המגורים שנרכש במהלך הנישואים מאיזון המשאבים, ובחינת ההסתמכות מצד האישה - יש להצהיר על שיתוף האישה בזכויות בו בחלקים שווים. על כן נקבע בזאת כי לאישה זכויות במחצית בית המגורים.


גם ככל שתוצאת התביעה דנן משפיעה על היקף העיזבון, לא נמצא כי מביאה לתוצאה לפיה יש לשלול זכאות האישה לחלקה בעיזבון בהתאם לצוואה, והטענה נדחית. ונקודה נוספת בטרם סיום. הצגת התובעת כרודפת בצע וכמי שכל מעייניה כספו של המנוח, מוטב לו הייתה נמנעת. לא זו בלבד שלא הוכח הדבר, אלא גם סתר את מערכת היחסים הזוגית שעלתה מהעדויות."


מדובר בפסק דין מפורט ובו 25 עמודים, המגוללים את חיי בני הזוג, בסופו של דבר, הסיפור הסתיים בסוף טוב, האלמנה (התובעת) זכתה במשפט ושמה טוהר מכל רבב (ואף משרדנו זכה לשכר טרחה מכובד של עשרות אלפי שקלים).


בהיעדר הסכם בין בני הזוג כספים בתוך מערכת הנישואים הם רכוש משותף


יש לשים לב כי בית המשפט קבע שבהעדר הסכם או ראיות על הסכמה, כספים בתוך מערכת הנישואים (ללא שום קשר מי הוציאם) מהווה הסתמכות של בני הזוג שהם רכוש משותף וכך אף השימוש בהם.


סוף דבר, מערכת ממונית בין בני זוג, היא נושא מורכב אשר לרוב נזנח ואינו מוסדר, זאת מאחר שבדרך כלל, בני זוג מטבעם אופטימיים, שהרי אף אחד לא מתחתן בשביל להתגרש, משכך הרי שהם לא ממש מייחסים חשיבות לסוגיות הממוניות המתעוררות אלא רק במועד פקיעת הנישואין ואז...מאוחר...הרוחות כבר סוערות, התנהלותם כזוג אוהבים אשר סמכו אחד על השני הופכת היסטוריה רחוקה והציפיות כמובן שונות או משתנות.


התמודדות עם חוסר ודאות כלכלי בעתיד


עצתנו, כי כל אדם לגופו, (במיוחד בימינו שגיל הנישואים התאחר וכל צד מגיע עם נכסי קריירה או מוניטין או הון עצמי) טרם הנישואין או טרם נישואין שניים, יקבע פגישת יעוץ עם עורך דין מסור לקבל תמונת מצב לעתידו ולו בשל הסרת ספקות לשינוי מצבו הכללי והכלכלי שהרי אין לשכוח כי "מסכת גיטין נכתבה לפני מסכת קידושין" כך שעדיף להוציא מאות שקלים בהתחלה מאשר מאות אלפי שקלים בסוף.


כמובן, אין באמור, להוות ייעוץ משפטי פרטני, כאשר כל מקרה שונה מחברו, אלא נועד להנגיש את הסוגייה המשפטית.