ירידה בשמיעה עלולה לגרום לאדם מוגבלות קשה, ואין זה נדיר שההתחרשות נובעת מהעבודה. פגיעה בשמיעה אופיינית למועסקים במפעלים רועשים, בספינות, במוסכים, בבנייה ועוד. מקום שהירידה בשמיעה קשורה בעבודה חשוב מאוד לבחון אפשרות של הכרה בליקוי כפגיעה בעבודה, שאז המוסד לביטוח לאומי יחויב לשלם לחולה קצבת נכות עד הגיעו לגיל הפנסיה. בנוסף ובמקביל לכך, בנסיבות שמהן עולה כי הסביבה הרועשת בעבודה נוצרה עקב רשלנות המעסיק, עשויה לקום לנפגע עילת תביעה נגד מקום העבודה.


כיצד הביטוח הלאומי בוחן אם מגיע לחולה פיצוי עקב ירידה בשמיעה?


החוק קובע מספר תנאי סף לצורך הכרה בליקויי שמיעה כפגיעה בעבודה. על הרעש בעבודה שאליו נחשף המבוטח להיות גבוה מהמותר בחוק (פקודת הבטיחות בעבודה); נדרש מינימום של מידת פגיעה בשמיעה בשיעור של 20 דציבל לפחות בכל אוזן; על המבוטח להתכבד ולהגיש את תביעתו למוסד לביטוח לאומי לא יאוחר מחלוף 12 חודשים מהיום שבו התלונן לראשונה על בעיה בפני רופאים, או מהיום שבו לדעת הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי החלה ירידה בשמיעתו, המוקדם בין השניים. מדובר בשלושה תנאים מצטברים, וכאשר לא מתקיים איזה מתנאי הסף, המוסד דוחה את התביעה.


כיצד נקבעת נכות בגין רעש תמידי באוזניים (טינטון)?


בצד ירידה בכושר השמיעה לעתים סובלים החולים מבעיה נוספת, שגם מקורה בעבודה, של רעש תמידי באוזניים הבא לידי ביטוי בצלצולים, בצפצוף, בזמזום, בצרצור וכדומה. בעיה זו מאובחנת כטינטון, והחוק מונה מספר תנאי סף נוספים לצורך הכרה בטינטון כפגיעה בעבודה.


על החולה להוכיח למוסד לביטוח לאומי כי כושר השמיעה שלו פחת, בתדירויות גבוהות, לכל הפחות בשיעור של 25 דציבל בכל אוזן; כי הטינטון תועד לראשונה אצל רופא לפני שהעובד הפסיק לעבוד בתנאים של חשיפה לרעש מזיק; וכי במסמכים הרפואיים יתועדו לפחות מספר תלונות חוזרות ונשנות על הטינטון.


פרשת נג'יב עבוד


החוק, כאמור, מציב מספר דרישות ותנאי סף לצורך הכרה בטינטון כפגיעה בעבודה, שבאין התקיימותם לא קמה למבוטח זכות לתבוע. תנאים אלה אינם פשוטים כשלעצמם, והם מציבים משוכות גבוהות בפני חולים רבים ומונעים מהם אפשרות בסיסית לקבל סיוע מהביטוח הלאומי בשל טינטון שמקורו בעבודה.


אך המציאות המשפטית מלמדת שהמוסד לביטוח לאומי מבקש להקשות על מבוטחים רבים עוד יותר, והוא נוטה לפרש את החוק בצורה מעוותת, תוך פגיעה חמורה בזכויות הלוקים בטינטון. פסק דין שניתן באחרונה (26.11.15) על ידי בית הדין הארצי לעבודה מדגים את הסוגיה.


עבוד פנה לביטוח הלאומי בשנת 2013 בבקשה כי יכיר בליקויי שמיעה שמהם הוא סובל כפגיעה בעבודה. במקביל ביקש גם הכרה בטינטון שנגרם לו עקב חשיפה לרעש מזיק בעבודה. רופאי המוסד בדקו את עבוד וקבעו שעל פי המסמכים הרפואיים שהציג הוא סובל מטינטון עוד משנת 2008.


כזכור, החוק מחייב, בסעיף הכללי, כי המבוטח יפנה למוסד לביטוח לאומי בתביעה בהקשר של ליקויי שמיעה כפגיעה בעבודה לכל המאוחר בתוך שנה אחת מהיום שבו הוא התלונן לראשונה בפני רופא. אם החולה מאחר את המועד, תביעתו למוסד לביטוח לאומי למעשה מתיישנת, ולא תוכל להתברר. לכן במקרה של עבוד ברגע שהמוסד לביטוח לאומי קבע כי הוא סובל מטינטון עוד משנת 2008, שאז לראשונה החל להתלונן על הבעיה, בעוד הוא הגיש את תביעתו רק בשנת 2013, אין להכיר בטינטון שממנו סובל עבוד כפגיעה בעבודה.


עבוד הגיש ערר על ההחלטה לוועדה מדרג שני. בערעורו הציג טענה פשוטה: אמנם בשנת 2008 הוא התלונן על טינטון באוזניו, אך בדיקת שמיעה שבוצעה בו אז העלתה כי כושר השמיעה שלו ירד, באותו מועד, בשיעור הנמוך מ-20 דציבל בכל אוזן. החוק, נזכיר, מעמיד תנאי סף של לפחות 20 דציבל. לכן, טען, אילו פנה לביטוח הלאומי בשנת 2008, תביעתו הייתה נדחית על הסף.


אך הערר שהגיש לוועדה נדחה. עבוד ערער על ההחלטה לבית הדין האזורי לעבודה, אך נדחה גם שם. אלא שעבוד לא הסתפק בזאת והגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה.


בית הדין הארצי עושה סדר


וטוב עשה. בית הדין הבין את האבסורד והכשל הלוגי שבקביעת המוסד לביטוח לאומי: אילו עבוד פנה למוסד בשנת 2008, תביעתו הייתה נדחית על הסף; ושעה שפנה בשנת 2013, שהיא השנה שבה כושר השמיעה שלו פחת ביותר מ-25 דציבל בכל אוזן, הביטוח הלאומי מוצא כי תביעתו התיישנה. בית הדין הארצי סבר כי מדובר בטעות, בהבהירו כי המדינה צריכה הייתה לקבוע את המועד שבו לקה עבוד בטינטון בהתאם לדרישות החוק, כלומר לא לפני שכושר השמיעה שלו פחת ב-20 דציבל בכל אוזן.


בית הדין הארצי ביטל את פסק דינו של בית הדין האזורי והחזיר את הדיון למוסד לביטוח לאומי לצורך בחינה חוזרת של מועד תחילת הטינטון.


מאת עוה"ד ארתור בלאייר ויצחק איתן (פרנלדס). הכותבים ממשרד מקונן-בלאייר-איתן שעוסק בדיני נזיקין, ביטוח ומשפחה