נוהל חניבעל לא נכתב על ידי המפקדים בשטח, אלא על ידי המפקדים שקדמו להם היושבים היום בחדרים הממוזגים, נוהל לחימה כתוב שחור על גבי לובן דפים שלא ידעו שטח מהו.

 

הזמנים משתנים והנהלים נשארו רדומים וכל שנשאר זה להטיל דופי באנשי הביצוע, הפרשנות ושיקול הדעת שניתן ללוחמים בשטח הינו קטן ואם יטענו כי גדול הוא, אז היכן הרוח המבקרת של המפקד העליון של הצבא.

 

באותה נשימה בה מבקשים לחקור מח"ט או קצין בכיר אחר, יש לבקש לחקור גם את הרמטכ"ל שפיקד על הצבא באותה תקופה וגם את קובעי המדיניות שבשמם הראשונים קיפחו או סיכנו חייהם, בשמם ובשמנו.

 

הדלפת קלטות ומידע מארגונים וביניהם צה"ל הפכה להיות עניין שבשגרה, היכולת של האזרח מן השורה או של כתב היושב במשרד ממוזג לבחון פעולות של קצינים הנמצאים תחת מתקפת אש בעיצומו של אירוע בו נחטף חייל, זהה ליכולת של עיוור להכריע בין ציורים של גדולי האמנים.

 

האם צה"ל הוא ארגון הנטול עמדות פוליטיות?

 

התשובה על כך הינה שלילית ולא משנה באיזה צבא מדובר. ברגע שהקצינים הבכירים נבחרים על ידי דמויות פוליטיות, וביניהם ראש הממשלה ושר הביטחון, הרי שמדובר על ארגון שבמפרשיו מנשבות דעות פוליטיות וכתוצאה מכך גם דרכי פעולה ולעיתים גם החלטות בדבר את מי ועל מה להעמיד לדין.

 

בעידן של היום ראוי כי כל קצין בטרם צאתו לקרב, יישב עם סוללת משפטנים ורצוי גם מומחים בחוק הבינלאומי ובעלי זיקה וקשרים לגורמי מפתח ובעלי השפעה ובכך יקטין את האפשרות למצוא עצמו עובר בהינף יד מבמת גיבורי האומה לספסל הנאשמים.

 

מה המסר העובר כיום בזרועות הצבא? יש שיטענו מפקד למפקד זאב, נאלמה הסולידריות ובוודאי האחריות בדרגים הגבוהים. המסר המחלחל מטה מהתנהלות המשפטית בזירה בה צריכה להיות התנהלות עניינית ומקצועית הינו בעייתי, אף למתגייסים החדשים הפוקדים בימים אלו את לשכות הגיוס וימי הגיבוש, הצבא הופך משולח למאשים, הגיבור הופך לנרדף של שלוחיו ואלו שנפלו מי יישא את דברם.

 

יש הסבורים שכל אירוע הוא שפיט וכל כל שנשאר הוא לבחור את הנאשם, בחירת הנאשמים היא ביד הרוח הטובה והרצון המתעורר בהתאם לבעלי אינטרסים כאלה ואחרים. מדינה החוקרת את חייליה במקום לגבות אותם ובמקביל לבחון את האירוע באופן ענייני תוך שימת דגש על הימנעות מאירועים דומים, וכן על שינוי שיטות והתאמתם לרוח התקופה פוגעת במוטיבציה הכלכלית של מתנדביה ובחוסן הערכי והמוסרי שלה עצמה.

 

סוגיית יוסף ואחיו מציבה בפני האדם אתגר לא פשוט, הדורש תעצומות נפש ובחינה מעמיקה כמו גם חשבון נפש טרם קבלת ויציאה למשימה לאומית. אף ביציאה למלחמה חובה על כל חיל ולוחם, ובוודאי מפקד כמו חבר ממשלה לראות את טובת הכלל, טובת הכלל הינה ראיה מהותית המשנה מהשורש את אופן החשיבה הפרטית. ראיה כזו יש בה להביא מזור לעם השוכן בלב עמים המייחלים לכלייתו כמו גם למזרח התיכון והעולם כולו.

 

אנשים הפועלים בשם ציבור צריכים לשאול לפשר התכלית המניעה אותם למשימות אלו. האם לכבוד הם חפצים? לעניין או לריגוש כזה או אחר? עשיה לביתם? פעילות ציבורית הנקייה משיקולים זרים הינה נטל ומחויבות כבירה, עבדות ולא אדנות.

 

לא בכדי דוחים מנהיגים אמתיים את הנהירה אל עבר עמדות המפתח, נקיות כפיים, זכות המחשבה והרעיון, הבנת גודל האחריות והחובה אל מול הסלידה מעשיה למטרת רווחים ישירים ועקיפים משאירה את המנהיגים הראויים ספונים בביתם שמא אין הם ראויים לעשייה זו.

 

משה, דוד ויתר מנהיגי הרוח והחזון לא הרימו קמפיינים לבחירתם ויצאו ודיברו בשם ציבור שטרם בחר בהם, ראייתם הינה לאומית, מוסרית ומחויבותם לכלל ישראל, מנעה יצירת הסכמים קואליציוניים ואופוזיציות לשם אופוזיציות ואין ספק כי הללו היו נמנעים לדון חיילים אשר יצאו בשמם להילחם מלחמה צודקת.

 

אין זה הזמן לבחון אשמה כי אם הזמן להפקת לקחים בארגון שהינו ארגון מוסרי הדואג לחייליו כמו גם לאזרחי המדינה או הרשות מכריזת המלחמה מפניה הוא מתגונן. תהליך בחינת האשמה בניגוד לתהליך הפקת הלקחים גורם לפירוד במערכת, מפרק את הסולידריות ומנסה תמיד להוריד את האחריות לדרגי השטח ולהימנע מהטלת אחריות על שולחיהם.

 

היכן הם אותם פוליטיקאים אשר ישבו בחדרי החדשות והתקשורת עת התנהל המבצע, לקחו לעצמם קרדיט על הישגי המבצע ועל התנהלותו בהתאם לתכנית, כיום הם מותירים את החיילים והמפקדים בשטח מדממים תחת היד החוקרת אותה יד ששלחה אותם.