מועדים להגשת עתירה מנהלית וטענת השיהוי

במאמר זה נדון במועדים להגשת עתירה מנהלית וטענת השיהוי.

ראשית מאמר זה נפנה לתקנות בתי-משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן:"התקנות") וכדלקמן על פי תקנה 3 לתקנות:

"3.המועד להגשת עתירה
(א) עתירה תוגש במועד שנקבע לכך בדין.

(ב) לא נקבע מועד כאמור, תוגש העתירה בלא שיהוי, לפי נסיבות העניין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם.

(ג) בית-המשפט רשאי להאריך מועד שנקבע להגשת עתירה כאמור בתקנות-משנה (א)ו-(ב), לאחר שנתן למשיב הזדמנות להגיב לבקשת ההארכה, אם ראה הצדקה לכך."

עלפי תקנה 4 לתקנות:

"4.שיהוי
בית-המשפט רשאי לדחות עתירה אם ראה כי בנסיבות העניין היה שיהוי בהגשתה, אף אם הוגשה בתוך המועד של ארבעים וחמישה ימים כאמור בתקנה 3(ב) או הוארך המועד להגשתה לפי תקנה3(ג)."

תקנה3 לתקנות קובעת כי עתירה מנהלית תוגש במועד שנקבע לכך בדין, ובמידה ולא נקבע מועד לכך, תוגש העתירה בלא שיהוי, לפי נסיבות העניין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם.

עלפי תקנה 4 לתקנות, העיקרון המנחה בהגבלת המועד להגשת עתירה מנהלית הוא עיקרון שיהוי דווקא ולא עיקרון ההתיישנות.

נזכיר גם, כי החלטה מנהלית אינה הופכת לחלוטה ומכאן שהרשות המנהלית שקיבלה את ההחלטה המנהלית יכולה לחזור בה ולשנות את החלטתה בכל עת, כמובן בכפוף למגבלות שונות, ומכאן שיש באפשרותו של כל אדם שקיבל ההחלטה מנהלית מהרשות לתקוף בכל עת את החלטה המנהלית זו באמצעות עתירה מנהלית לבית המשפט, בכפוף לטענת השיהוי.

המועדים המפורטים לעיל בתקנות נועדו לזרז את ההליכים בעתירות המנהליות, בין היתר, כדי להגיע להכרעה מהירה במחלוקת שבין האדם שמגיש את העתירה ובין הרשות המנהלית שנתנה את ההחלטה.

בשל כך שבהגשת העתירה המנהלית בית המשפט לא בודק את עניין ההתיישנות אלא את עיקרון השיהוי בלבד הרי שעצם העובדה שהעתירה הוגשה באיחור אין בכך משום הכרעה סופית ומוחלטת בדחיית העתירה על הסף, אלא רק במידה שהאיחור בהגשת העתירה גרם לשינוי נסיבות ולפגיעה באינטרסים הראויים כגון: הגנה של הציבור, הרשות המנהלית ושל צדדים נוספים.

יש מקרים בהם בית-המשפט לעניינים מנהליים דוחה את העתירה במידה וחל שיהוי בהגשתה, אף אם העתירה הוגשה בתוך המועד שנקבע בתקנות או בהחלטת בית-המשפט.

לאור האמור עד כה אנו רואים כי יש לבית המשפט הסמכות להאריך את המועד להגשת העתירה במידה וראה הצדקה לכך וגם רשאי בית המשפט לדחות העתירה אם היה שיהוי בהגשתה, אפילו העתירה הוגשה תוך 45 יום .

לאור זאת משנקבעו מועדים להגשת העתירה לבית-משפט הרי שיש לפעול לפי מועדים אלו בלבד ובית-המשפט רשאי להאריך את התקופה להגשת העתירה רק אם ראה הצדקה לכך.

יודגש,כי המועדים הנקובים בתקנות מהווים שיקול מהותי וחשוב בדחיית העתירה על הסף שכן אין טעם להביא לידי הרשויות את הטיפול בנושאים וסוגיות שזמנם חלף כאשר עומדים בפניהן עניינים חדשים שראויים לטיפול ומכן המסקנה שיש חשיבות רבה לעמידה במועדים של העתירה המנהלית.

עניין נוסף, בפסיקת בתי-המשפט אנו למדים כי התכתבויות מול רשות מנהלית במטרה לשכנעם לחזור בה מהחלטה אינם עוצרים את המועד הקבוע להגשת העתירה.

מגיש העתירה כנגד הרשות לא יכול לנמק את עיכובו בהגשת העתירה המנהלית בכך שניהל מו"מ עם הרשות והתכתב עימה.

בניהול מו"מ בין הרשות ובין הפרט קיימת נקודה קריטית אשר ממנו ואילך לא יעזרו ולא יתרמו עוד פניות לרשות כדי לפתור את הביעה המנהלית ולמעשה מנקודה זו מתחילים לספור את תקופת השיהוי בפניית העותר לבית-משפט.

אף מבחינה לוגית לא ניתן להצדיק את השיהוי במידה ופרט התכתב עם הרשות במשך שנים רבות ובכך יוצר לעצמו מועדים יש מאין וללא גבולות.

מאידך גיסא חשוב להדגיש כי קיימים גם מצבים שבית-המשפט יקבל טענה בדבר התכתבויות וניהול מו"מ כטעם להגשת עתירה בשיהוי.