כידוע, החוק המעגן את זכותו של העובד המפוטר לפיצויי פיטורים, הינו חוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963. סעיפים 16 ו-17 לחוק מסדירים וגודרים את זכותו של המעסיק לשלול את פיצויי פיטוריו של העובד, וזאת אף כאשר העובד פוטר ביוזמתו של המעסיק.


סעיף 17 לחוק, עוסק בשלילת או הפחתת פיצויי הפיטורים מכוח פסק-דין של בית-הדין האזורי לעבודה. הסעיף האמור מסמיך את בית-הדין האזורי לעבודה לשלול או להפחית את פיצויי הפיטורים בענף עבודה שאין בו הסכם קיבוצי.


עוד קובע הסעיף, כי כאשר דן בית-הדין בשאלת שלילת הפיצויים, עליו להתייחס לכללים שבהסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים, שהינו הסכם קיבוצי כללי - שבין התאחדות התעשיינים וההסתדרות הכללית מיום 19.09.1962.


שלילת או הפחתת פיצויי הפיטורים?


בעבודה היומיומית, אנו נתקלים במעסיקים רבים הסוברים כי ככל שהעובד המפוטר חשוד כי עבר עבירה של גניבה, הרי שרשאים הם מתוקף זאת, לשלול לחלוטין את פיצויי פיטוריו. עם זאת, סברתם זו אינה עולה בקנה אחד עם פסיקת בתי הדין לעבודה.


בפסק דין שניתן על-ידי בית-הדין הארצי לעבודה בעניין אבלין (מימון) אליה נ' קליין בן ציון, נפסק כי הסנקציה של שלילת פיצויי הפיטורים אינה אוטומטית, וזאת אף במקרים בהם הוכח שהעובד גנב ממעבידו. בית-הדין פסק כי בטרם תיקבע הסנקציה כנגד העובד, יש לבדוק את מכלול נסיבות ההעסקה, כך בין היתר:


• חומרת הנזק שנגרם למעביד;
• ההרתעה הנדרשת כלפי עובדים אחרים;
• משך תקופת העבודה של העובד במקום העבודה;
• טיב היחסים בין הצדדים במרוצת השנים;
• מידת האמון והאמינות ששררה בין הצדדים במשך תקופת העבודה;
• תרומתו של העובד למפעל;


וכל זאת, כך מציין בית-הדין, תוך שיש להביא בחשבון "שפיטורים כשלעצמם הם עונש חמור".


בעניין אבלין, בית-הדין האזורי לא נעתר לבקשתו של המעביד לשלול לחלוטין את פיצויי פיטוריה של העובדת, ופסק כי יש להפחית את פיצויי הפיטורים בשיעור של 50% בלבד. בערעור שהוגש לבית-הדין הארצי, לא רק שנדחה ערעורו של המעביד, אלא אף נפסק כי בנסיבות המיוחדות של אותו מקרה, הסנקציה הראויה היא שלילת 20% בלבד מפיצויי הפיטורים, וזאת חרף הקביעה כי העובדת עברה עבירה של גניבה.


הנטל הראייתי המוטל על המעביד


ניסיון החיים מלמדנו כי במקרים רבים הקושי הגדול ביותר העומד בפני מעסיקים בשלילת פיצויי פיטורים של עובד החשוד בגניבה, הינו דווקא בהיבט הראייתי, לאמור, להוכיח כי אומנם העובד עבר עבירה של גניבה.


בעניין אנואר חמיד נ' יעקב הלמן, נדון ערעורו של עובד על קביעת בית-הדין האזורי כי עבר עבירה של גניבה. בית-הדין האזורי בפסיקתו זו הסתפק בכך שגרסת המעבידים הייתה סבירה יותר מגרסתו "המפוקפקת" של העובד וקבע כי על העובד היה "להביא ראיות לביסוס טענתו" כי פוטר מסיבה אחרת.


בית-הדין הארצי קיבל את ערעור העובד וקבע כי בית-הדין האזורי שגה כאשר קיבל את עמדתם של המעבידים, וחזר על הלכה ישנה לפיה נטל ההוכחה להוכיח שעובד גנב או מעל בתפקידו, מוטל על כתפי המעביד הטוען למעילה או לגניבה, ועליו בלבד. הארצי קבע כי עצם סבירות גרסתם של המעבידים לא מספיקה לשם הוכחת עבירה פלילית של עובד.

 

יתרה מזאת, בית-הדין הארצי הציב בפני המעסיקים רף ראייתי גבוה במיוחד וקבע כי, למען הרמת הנטל על המעביד "להוכיח את טענתו במידת הוכחה גדולה יותר מאשר בתביעה אזרחית רגילה".

 

מידת ההוכחה כבדה מהרגיל בהליך אזרחי אך קלה מזו בהליך הפלילי


בית-הדין הארצי בעניין הלמן למד על מידת ההוכחה הדרושה לטענה של עבירה פלילית במשפט האזרחי מפסק-הדין זיקרי - "כלל" חברה לביטוח בע"מ בו ניתח בית-המשפט העליון שאלה זו וקבע במקרים כאלה יש לדרוש רמת הוכחה שהינה מידת הוכחה מוגברת וכבדה מהרגיל בהליך אזרחי, אך קלה מזו המשמשת בהליך הפלילי. השופט בך בעניין זיקרי, העריך את רמת הודאות כרמה שבין 70-80% ודאות.


פסיקה בית-הדין הארצי נותנת, כי ככל שסבירות גרסת המעביד תעמוד על 51% ואף למעלה מ-60% הרי שעדיין לא יעלה בידו להרים את הנטל הראייתי להוכחת עבירת הגניבה של העובד, כך שיהא עליו לשלם לעובד שפיטר את מלוא פיצויי פיטוריו.


הנה-כי-כן, שלילת פיצויי פיטורים של עובד הנטען לגביו שעבר עבירה של גניבה, אינה עניין של מה בכך. בתי-הדין לעבודה רואים בסנקציה של שלילת זכות סוציאלית המוקנית לעובד על פי חוק מגן קוגנטי כסנקציה קשה למדי. לאור זאת, מעמידים הם מכשולים משפטיים לא פשוטים בפני המעבידים בטרם יעתרו לפסוק כי הינם זכאים לשלילת פיצויי פיטוריו של העובד המפוטר באופן מוחלט.

 

הפסיקה הענפה מוכיחה כי אף במקרים בהם עמדו מעבידים בנטל הראייתי הכבד להוכחת העבירה, צומצמה זכותם של המעבידים לשלול את פיצויי הפיטורים, כך שהסנקציה של הפחתת פיצויי הפיטורים הועדפה על-פני הסנקציה השוללת אותם לחלוטין.