מאת: ציקי פלדמן, עו"ד

 

עבירת “הפגע וברח”, בלשון משפטית נקראת "הפקרה אחרי פגיעה" ומנוסחת בסעיף 64א לפקודת התעבורה:


הפקרה אחרי פגיעה


(תיקון מס' 101) תשע"ב-2011

 

64א. (א) נוהג רכב המעורב בתאונה שבה נפגע אדם, אשר היה עליו לדעת כי בתאונה נפגע אדם או עשוי היה להיפגע אדם, ולא עצר במקום התאונה, או קרוב לו ככל האפשר, כדי לעמוד על תוצאות התאונה ולהזעיק עזרה, דינו – מאסר שלוש שנים.

 

(ב) נוהג רכב המעורב בתאונה שבה נפגע אדם, ולא עצר במקום התאונה, או קרוב לו ככל האפשר, כדי לעמוד על תוצאות התאונה, או עצר כאמור ולא הזעיק עזרה, דינו – מאסר שבע שנים.


(ג) נוהג רכב המעורב בתאונה שבה נגרמה לאדם חבלה חמורה או שבה נהרג אדם, ולא עצר או לא הזעיק עזרה כאמור בסעיף קטן (ב), דינו – מאסר 14 שנים.


עבירת ”הפגע וברח” מיוחסת במרבית המקרים לנאשמים נורמטיביים לחלוטין שכל התנהלות מול מערכת המשפט הפלילי זרה להם. לעיתים נסיבות התאונה כלל לא עומדות לחובתו של הנהג אלה לחובתו של הקורבן, אולם עצם הבריחה ממקום התאונה והפקרת הקורבן בזירה מבלי להושיט לו יד - היא העבירה שתיוחס לו בכתב האישום.


על אף שבעיני עבירת ההפקרה מעבירה מסר של זילות לחיי אדם, אני סבורה כי יש ישנן סיבות שונות ועמוקות הגורמות לנאשם בתאונת “הפגע וברח” להיעלם ממקום התאונה. אני סבורה כי יש להבחין בין מקרה למקרה ובין נאשם לנאשם.


מדיניות הפרקליטות ובתי המשפט בעבירה זו הינה חמורה מאוד הדורשת עונש מאסר בפועל ממושך. לטעמי תפיסת הפרקליטות ומדיניותה זו מבלי להבחין בין מקרה למקרה ובין נאשם לנאשם- שגויה.לא זו אף זו, מדיניות הפרקליטות בעיני מתעלמת מסעיפי החוק המבחינים בין שלוש המקרים וקובעים את הרף המקסימאלי של הענישה לשלושה רבדים שונים : שלוש שנים, שבע שנים וחמש עשרה שנה.


מחקרים מלמדים כי תאונות “הפגע וברח” נגרמות פעמים רבות עקב בהלה עוצמתית שחווה הנהג ברגע התאונה ולאחריה. לעיתים תוצאות התאונה אינן חמורות: פגיעות פח / חבלות קלות בגוף ואף על פי כן, מבלי הסבר מוצדק, הנהג הפוגע נעלם ממקום התאונה.


לאור כך, עולה השאלה, האם ההחמרה בענישה של אותם נהגים נורמטיביים העוברים טראומה אמיתית, מוצדקת בכל מקרה במנותק מהתוצאה? האם המדינה ומערכת המשפט צריכים לנהוג כמקשה אחת בעלת תפיסה אחידה לגבי כל אותם נהגים במנותק מעברם הפלילי והתעבורתי? וכל זאת רק כדי שתהא הרתעה לאומית?


אני סבורה כי הענשתו בחומרה של הנהג הנורמטיבי במנותק מהמציאות שגויה. בעיני יש להסתכל על כל נאשם כאינדבדואל. לטעמי, אנו כחברה ומערכת המשפט כגוף מעצב, טועים בתפיסתנו את העבירה והעונש בצידה. לדידי, התועלת בשליחת אדם נורמטיבי לבית הסוהר נמוכה באלפי מונים מעונשים חינוכיים אחרים.


מהי התרומה לחברה כאשר אדם נורמטיבי מן השורה ירצה עונש של מאסר בפועל כתוצאה מתאונת דרכים שבסופה לא נגרם נזק משמעותי? האם לא תהא תועלת מרבית לו ולנו כחברה אילו ישלח אותו נהג לרצות עבודות שירות בבית לבינשטיין למשל?


לפני שכל אחד מאיתנו מביע את דעתו לעניין העבירה וענישתה הוא צריך לחשוב על הבן של השכן ממול, ילד טוב עם עתיד מזהיר, שחווה טראומה נפשית ובעקבותיה נעלם מזירת התאונה.האם בהנחה והנזק שנגרם לא היה משמעותי, אנו כחברה רוצים לשלוח אותו לתקופה לבית הסוהר רק למען יראו ויראו? האם אנו כחברה אדישים להמשך חייו ולעתידו רק במטרה למנוע את התאונה הבאה?


אני מאוד מקווה שלא.