בס"ד


הטלת איסור קבורה על סרבן גט שברח לחו"ל


בבית הדין הרבני הגדול בהרכב הדיינים הרה"ג הרב ציון אלגרבלי הרה"ג ציון בוארון והרה"ג אליעזר איגרא שליט"א דחו ערעור של בעל אשר הוטלו עליו הגבלות הלכתיות שאינם מצוינות בחוק ונקראות הרחקות דרבינו תם.


וכך כתבו בבית הדין האזורי "מצוה על כל מי שיכול לסייע להתיר את האשה מעגינותה, לפיכך יש להימנע מלעשות טובה לבעל ו/או לדבר עמו ו/או לצרף אותו למנין ו/או לישא וליתן עמו ו/או לקברו. כמבואר ברמ"א."


וכך כתב הרמ"א בשולחן ערוך יורה דעה הלכות נידוי וחרם סימן שלד "ויש רשות לבית דין להחמיר עליו שלא ימולו בניו, ושלא יקבר אם ימות (בנימין זאב סי' רפ"ט וכ"כ הב"י בשם הרמב"ן סי' רמ"ד), ולגרש את בניו מבית הספר ואשתו מבית הכנסת, עד שיקבל עליו הדין (נ"י פרק הגוזל)."


וכן כתב עוד הרמ"א בשולחן ערוך אבן העזר הלכות גיטין סימן קנד במקום שיש חיוב גט ואין פסק דין לכפית גט "מכל מקום יכולין ליגזור על כל ישראל שלא לעשות לו שום טובה או לישא וליתן עמו (שערי דורא בשם ר"ת ובמהרי"ק), או למול בניו או לקברו."


המדובר היה בבעל אשר חויב בגט [ולאחר מכן ניתן פסק דין בו נפסק כי ניתן לכוף את הבעל לגרש] הבעל ברח לחו"ל לארה"ב, ביה"ד הטיל עליו בתחילה סנקציות הקבועות בחוק, אולם הבעל לא שעה לגרש את אשתו. ביה"ד הטיל עליו סנקציות נוספות שהוזכרו לעיל על פי ההלכה.
הבעל ערער על הוספת הסנקציות בבית הדין הגדול בכמה טענות.


א. החלטת ביה"ד האזורי נשואת הערעור הטילה על הבעל הגבלות שאינם מפורטות בחוק בתי הדין הרבניים (קיום פסקי דין של גירושין), תשנ"ה - 1995, ומשכך הגבלות אלו ניתנו בחוסר סמכות ובניגוד לחוק.


ב. כמו כן נטען שביה"ד לא מוסמך להטיל הגבלות על תנועותיו וזכויותיו בחו"ל, וכמו כן נטען שהגבלות אלו מהוות נידוי חברתי שאסור לפי החוק. כן נטען שהמגבלה שלא לקבור את הבעל אינה תקפה משום שלאחר מות הבעל האישה אלמנה ואין תוקף להגבלות שהוטלו לצורך אכיפת פס"ד לגירושין.


ג. עוד טוען הבעל שמרשו אינו סרבן גט משום שהוא מוכן לקיים מו"מ לגירושין וסידור גט בארה"ב או במדינה ניטראלית [כך במקור] באירופה.


ד. עוד טוען הבעל שההחלטה פוגעת בריבונות ארה"ב משום שהיא מופנית ליחידים [הרב אלקין] ולקהל שאיננו אזרח מדינת ישראל ונתון למרותה של ממשלת ארה"ב.


ה. עוד טוען הבעל שההוראה שלא לקבור את הבעל אינה מידתית ואינה סבירה ולפיכך היא פוגעת בהוראות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו.


ו. ועוד. 


ביה"ד הגדול דחה טענות אלו מכל וכל, וכתב נושא זה נדון והוכרע מכבר בפסק דין ארוך ומנומק של ביה"ד הרבני הגדול מיום י"ז אלול תשס"ח [תיק מס' 8455-64-1] בהרכב הגר"ש דיכובסקי הגר"א שרמן והגר"צ בוארון שליט"א. בפסק דין זה נקבע שביה"ד מוסמך להטיל הגבלות שאינן מפורטות בחוק כדי לאכוף את פסק הדין לגירושין, ובכללן ההרחקות החברתיות הידועות כ"הרחקות דרבינו תם".


לגבי הטענה כי בית הדין מגביל את חירותו וזכויותיו של הבעל, וכן הרחקות אלו מהוות נידוי לגבי הבעל שאסורה על פי החוק, כתב בית הדין הגדול כדלהלן:


מאחר שביה"ד פועל ברשות ובסמכות, אין כל מקום לטענות בדבר הגבלת זכויותיו ותנועותיו של המערער בארה"ב, כמו גם לטענה בדבר איסור על הטלת חרם חברתי כאשר מדובר בצעדים הלכתיים. זאת, בכפוף לכך שההגבלות שהוטלו לא מתנגשות עם החוקים המקומיים.


לטענת הבעל על איסור הקבורה שאינו מידתי ופוגע בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, וכן אינו רלוונטי כי במות הבעל אין צורך כבר לקיום פסק הדין משום שהאישה כבר משתחררת מבעלה כתב בית הדין הגדול בדעת רוב של הרה"ג ציון בוארון והרה"ג אליעזר איגרא שליט"א "במקרה שלפנינו מדובר ברשע עבריין שמחזיק את אשתו ומעגן אותה .... ע"פ דין תורה היה צריך לכופו בשוטים, ומאחר והדבר לא מתאפשר ע"פ החוק והנימוס, יש להחמיר עליו ככל שאפשר כדי שיתיר את אשתו מעגינותה. לכן יש להשאיר גם את איסור הקבורה בתוקף. יידע הרשע שיש מחיר לרשעותו."


הרה"ג הרב ציון אלגרבלי שליט"א בדעת מיעוט סבר שיש לקבל את הערעור רק בנושא הקבורה ולהתיר לקברו.


סנקציות אלו לא נחשבות כפיה לגט ועשויות להינתן גם בפסק דין לחיוב גט ללא כפיה, כיון שאין אוסרים על הסרבן עצמו מאומה אלא אוסרים על כלל הציבור שלא לעשות לו שום טובה. ומכיון שלא כל הציבור מתעניין בפסק דין הלכתי האוסר עליו דבר כל שהוא, סנקציות אלו יעילות בעיקר במגזרים המקבלים פסקי דין של בתי הדין הרבניים כפסק הלכה.


עודכן ב: 21/05/2013