מאת : עו"ד נרקיס לביא

 

כאשר עסקינן בצוואה בעל-פה יש לפעול בהתאם להוראות סעיף 23 לחוק הירושה.

 

סעיף 23 (א) לחוק קובע כי "שכיב מרע וכן מי שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות, רשאי לצוות בעל פה בפני שני עדים השומעים לשונו". צוואת שכיב מרע מקורה במשפט העברי - הרמב"ם בהלכות זכיה ומתנה, מגדיר מיהו "שכיב מרע "החולה שתשש כח כל הגוף, וכשל כוחו מחמת החולי עד שאינו יכול להלך על רגלו בשוק והרי הוא נופל על המטה, הוא שכיב מרע". הפסיקה פירשה את ההגדרה של "מי שרואה עצמו" וקבעה כי נדרש גם מרכיב אובייקטיבי וגם סובייקטיבי. המרכיב האובייקטיבי מתבטא בכך שקיימת סכנת חיים ממשית לאדם. ואילו המרכיב הסובייקטיבי מתבטא בכך כי למצווה תהיה הרגשה שאכן הוא מצוי בסכנת חיים.

 

בית המשפט, במספר פסקי דין, נותן דוגמאות ומגדיר מיהו שכיב מרע. למשל במקרה של אדם הסובל ממחלת לב המרגיש כי התקפת לב ממשמשת ובאה, וחושש שמא לא תהיה לו שהות לערוך צוואתו בכתב או לבקש שינסחו עבורו צוואה בכתב, או חייל הנקרא להתקרב לחזית – במקרים מעין אלא יוכל לצוות בעל פה בפני שני עדים ולומר כי זוהי צוואתו האחרונה.

 

בנוסף, המחוקק מונה בסעיף 23 לחוק דרישות פורמליות מבחינת ההליכים שצריכים להתקיים בעת עריכת הצוואה ולאחריה. דברי המצווה, בציון היום והנסיבות לעשיית הצוואה, יירשמו בזכרון דברים שייחתם בידי שני העדים ויופקד על ידיהם אצל רשם לענייני ירושה, רישום חתימה והפקדה כאמור ייעשו ככל האפשר בסמוך לאחר שניתן לעשותם. עוד קבע המחוקק כי צוואה בעל פה בטלה כעבור חודש ימים לאחר שחלפו הנסיבות שהצדיקו עשייתה והמצווה עודנו בחיים.

 

את דרישות החוק המהוות סימני היכר לצוואה בעל פה היטיבה לפרש כב' השופטת שושנה נתניהו בע"א 796/87 - כך דורש סעיף 23, שהצוואה בעל פה תהיה של שכיב מרע או מי שרואה עצמו אל מול פני המוות, כי תיעשה בפני שני עדים השומעים את לשונו של המצווה, וכי דברי המצווה יירשמו בזכרון דברים שייחתם בידי שני העדים ויופקד על ידיהם אצל הרשם לענייני ירושה, ככל האפשר בסמוך לאחר שניתן לעשותם.

 

כל זאת, כדי שדברי המצווה יגובשו ויישמרו בצורה מוחשית, כשהם עדיין טריים בזכרונם של העדים, ויינתנו במשמורת מוסמכת. השופטת נתניהו קבעה כי הדרישות הן יסודיות וחיוניות לקיומה של הצוואה, סימני היכר שבלעדיהם אין היא מהווה צוואה.

 

יצוין כי על אף הדרישות הצורניות שקבע המחוקק בחוק הירושה, גישת המחוקק כפי שהיא באה לידי ביטוי בסעיף 25 לחוק הירושה היא, שאין בכל פגם שנפל בצוואה, כדי למנוע מבית המשפט מלקיימה, אם לא היה לו ספק באמיתותה של הצוואה.

 

כך לדוגמא, ב-ע"א 580/84, נדון מקרה בו ציווה אדם בעל-פה בפני שני עדים, בנפרד, ובמועדים שונים. כב' הנשיא שמגר פסק, כי פגם זה ניתן לריפוי באמצעות סעיף 25 לחוק, שכן מדובר ב"הליך", וככזה - מוסמך בית-המשפט לתקנו.

 

יודגש, כי דעת יתר השופטים הייתה, כי אין בפגם האמור בכדי לפסול את הצוואה, וזאת מבלי שיציינו כלל את הצורך בהפעלת הוראת סעיף 25 לחוק.

 

יובהר כי המידע המשפטי המוגש במאמר זה, מהווה מידע כללי בלבד. השימוש במידע, אינו מהווה תחליף לקבלת חוות דעת ו/או ייעוץ משפטי.

 

 


עודכן ב: 22/08/2012