למי נתונה הסמכות כאשר בני בזוג בעלי זרות דתית?

תושבת הצפון שהתאסלמה ונישאה לפני כ- 8 שנים לערבי מוסלמי תושב מזרח ירושלים בבית הדין השרעי, עתרה השבוע באמצעות עו"ד נרקיס לביא בתביעת משמורת בבית המשפט לענייני משפחה בקריות למשמורת על בנם המשותף של הצדדים.

בטרם נישאה התובעת, החלה הליך של המרת דת מהדת היהודית לדת המוסלמית ולפני מספר חודשים התגרשו הצדדים בבית הדין השרעי.
בכתב התביעה טען עו"ד נרקיס לביא כי הליך המרת הדת טרם הושלם ולכן לבית המשפט לענייני משפחה נתונה הסמכות לדון בעניין המשמורת.

הטיעון נסמך על סעיף 2 לפקודת ההמרה המורה על קיום שלושה תנאים מצטברים : קבלת תעודת אישור מאדם המוסמך מטעם העדה הדתית אליה נספח המומר, הצגת התעודה בפני הממונה על המחוז (כיום עובד משרד הדתות), ורישומה על ידו.

כל עוד לא נתמלאו שלושת התנאים המפורטים בו - אין להמרת דת תוקף חוקי.

קיומו של הרישום הוא אחד התנאים ההכרחיים לתוקפה המשפטי של המרת דת. משמע שלרישום אופי קונסטיטוטיבי, והאישור המוכיח את הרישום בא להצהיר על השלמת אקט ההמרה.

למעשה כיוון שהתובעת לא שינתה את הרישום במרשם האוכלוסין תהליך המרת הדם טרם הושלם ולכן בית המשפט לענייני משפחה קנה סמכות לדון בעניין המשמורת.

בספר החוקים השרעיים, בסעיף 380 נקבע כך: "האם הטבעית זכאית למשמורת על ילדיה וטיפול בהם בעת קיום קשר הנישואין או לאחר התרתו בתנאי שהאם עונה על תנאי כשרות למשמורת." בסעיף 391 נקבע: " תקופת ההחזקה נפסקת עם הגיע הילד לגיל שבע והילדה לגיל תשע ועל האב לקבל את ילדיו לרשותו. בהעדר אב, נמסרים הילדים לאפוטרופוס או לקרובו מסוג היורשים. מותר למסור ילדה רק לקרובים האסורים עליהן בנישואין."

כאמור ישנה משמעות מכרעת לעניין הסמכות וככל שהסמכות לדון תהיה נתונה לבית המשפט לענייני משפחה הסיכוי לשמירת טובת הקטין גבוה יותר.

יובהר כי המידע המשפטי המוגש במאמר זה, מהווה מידע כללי בלבד. השימוש במידע, אינו מהווה תחליף לקבלת חוות דעת ו/או ייעוץ משפטי.

נרקיס לביא, עו"ד