מי שולט על האינטרנט?

זוהי שאלה שהיא למעשה שם ספרם של הפרופסורים למשפטים Goldsmith מהארוורד ו-Wu מקולומביה.

 

התשובה לשאלה הנ"ל היא מאוד מורכבת ומאוד מגוונת. כדי להתמודד עם השאלה הזאת, ננסה לתאר איזשהו עולם מטפורי שיעזור לנו להבין מזה האינטרנט ומי שולט או לא שולט עליו.

 

 

המטאפורה להבנת האינטרנט – מודל 4 השכבות

 

למודל 4 השכבות קוראים TCP/IP - שהיא חבילת פרוטוקולי תקשורת שעליה מושתתת רשת האינטרנט, ושם למודל שכבתי המתאר תקשורת ברשתות מחשבים.

 

מודל TCP/IP מורכב מ-4 שכבות: שכבה מס' 1 היא הנמוכה ביותר, ושכבה מס' 4 היא הגבוהה ביותר, והיא מספקת שירותים למשתמש הקצה. כל אחת מהשכבות מקיימת את העקרונות הבאים:

 

• כל שכבה מספקת שירותים לשכבה שמעליה.
• כל שכבה משתמשת בשירותים שמספקת השכבה שמתחתיה.
• כל שכבה מקיימת דיאלוג עם השכבה המקבילה לה במערכת שאיתה היא מתקשרת.

 

שכבה מס' 1 : השכבה הפיזית (Physical) = זוהי הרמה הבסיסית של העברת אותות בינאריים, וחלוקת נתונים ע"פ כתובות פיזיות. במידה רבה מי ששולט בתשתית הפיזית, שולט באינטרנט. העברת האינטרנט נעשית:

 

- אם זה ב"בזק" ע"י סיבים אופטיים שמגיעים לבתים באמצעות כבלי נחושת.

 

 

- אם זה ב"הוט", "Comcast" או בכלל כל מיני חברות כבלים בעולם שמגיעות לבתים באמצעות סיבים אופטיים ובנויים מכבל קואקסיאלי.

 

 

- אם זה באינטרנט סלולארי שמועבר באמצעות סיב אופטי (ברוב המקרים של "בזק") שמגיע לבתים באמצעות מגדל.

 

 

- וזה יכול להיות גם משהו אחר, לדוגמא: לוויינים או WIFI - טכנולוגיה המאפשרת למכשירים אלקטרוניים להעביר נתונים באופן אלחוטי באמצעות גלי רדיו. קרי, ה-WIFI מגיע, באמצעות תשתית "בזק" או "הוט", למקום שבו יש מתקן שהתווך שלו הוא 25 מטר והוא משדר אל המשתמש שקולט אותו באמצעות פרוטוקול של תדרים.

 

האם אפשר לבנות תשתית של WIFI לאינטרנט?

 

המפתח לזה, בין היתר, הוא שיש כאן תדרים. ולכן, אם משרד התקשורת יגיד שאסור לשדר בתדרי WIFI אזי המצב המשפטי יהיה כזה שמי שמשדר ממגדל WIFI יחשב כעבריין. ומה אומר על כך משרד התקשורת? – עד לפני כחצי שנה היה מותר להשתמש ב-WIFI רק בתוך "חצרים מתוחמים" – שימוש ביתי ועצמי, בבתי קפה, נמל תעופה, קמפוסים וכדומה על מנת לאפשר ללקוחות ולבאי המקום גישה לאינטרנט בין בתשלום ובין שבחינם.

 

לפני חצי שנה (6.8.14), לאור ההתפתחות הטכנולוגית, עברה החלטה שלפיה משרד התקשורת יאפשר מתן גלישה אלחוטית בטכנולוגיית WIFI גם במקומות ציבוריים – כך שניתן להציע לציבור גישה אלחוטית לאינטרנט באמצעות נקודות גישה בכל מקום ברחבי ישראל. מדובר בהחלטה של שר התקשורת לשעבר גלעד ארדן, שקבע בנוסף כי חברות הסלולר המספקות שירותי גישה לאינטרנט, לא יגבו מהמנויים תשלום בעד גלישה באמצעות נקודות גישה אלחוטיות ולא יכלילו את השימוש במסגרת החיוב עבור חבילות הגלישה הסלולארית. * יצוין כי: מדובר כאן במשהו שכבר ניסו אותו בעבר בערים שונות בעולם בהם פרשו תשתיות WIFI באמצעות העירייה ע"י שימוש בעמודי תאורה או באמצעות הביוב.

 

דוגמא לרשויות או גופים שהשתמשו בשכבה הפיזית הזאת כדי לשלוט:

 

- מוחמד חוסני סייד אבראהים מובארכ נשיא מצרים לשעבר כאשר המונים קראו להתפטרותו בכיכר א-תחריר וגופים ניסו לארגן פעילויות שונות באמצעות האינטרנט מתוך מטרה להדיחו. מובארכ כתגובה מוריד את השאלטר של האינטרנט – יש בניין בקהיר שם הייתה שליטה על תשתית האינטרנט במצרים. מכיוון שזאת הייתה תשתית של חברת הטלפוניה המצרית, מובארכ הוריד את השאלטר ובכך חסם את התקשורת לחו"ל ואת התקשורת הפנימית במצרים.

 

- פתרון אחר הוא שלא תהיה בכלל רשת אינטרנט, תלו לדוגמא: צפון קוריאה.

 

 

שכבה מס' 2 : שכבת התעבורה (Transport) = העברת נתונים ע"פ כתובות לוגיות IP= Internet Protocol)). IP זוהי דרך לתעבורת מידע בשיטת המנות. לוקחים פיסת מידע בצד אחד, מפרקים אותה להרבה חלקים ואז מעבירים אותה דרך כל מיני מרכזיות כאשר בצד השני כל פיסות המידע הללו מתאחדות חזרה.

 

 

כך למשל: פרוטוקול האינטרנט ARPANET (= Advanced Research Projects Agency Network = רשת הסוכנות לפרויקטי מחקר מתקדמים) הייתה רשת מיתוג המנות הראשונה בעולם, וממנה התפתחה רשת האינטרנט. הרשת מומנה ע"י - DARPA - סוכנות הביטחון ומחקרים מתקדמים למחלקת ההגנה של ארה"ב, לשימוש ע"י הפרויקטים באוניברסיטאות ובמעבדות מחקר בארה"ב. בהמשך, האינטרנט בארה"ב נפתח גם ברמה המסחרית. קרה פה משהו שמבוסס על כל מיני הסכמות, למשל: יש לנו את הפרוטוקול האינטרנטי הנ"ל שנקרא ARPANET.

 

מי קובע מה יהיה בפרוטוקול האינטרנטי? – יש כל מיני גופי אסדרה, כגון: IETF (=Internet Engineering Task Force), שמחליטים איך האינטרנט עובד, איך הפרוטוקולים עובדים וכך קובעים גם איזה מידע עובר ואיזה לא.

 

מי שיכול לשלוט על הפרוטוקול יכול למעשה לשלוט על האינטרנט שכן אם מגדירים פיסת מידע מסוימת ככזאת שלא תעבור, אזי פיסת המידע הזאת פשוט לא תעבור.

 

מי עוד יכול לקבוע מה יהיה בפרוטוקול האינטרנטי?- עד לפני כשנה ניתן היה לומר שאף אחד לא יכול לשלוט על הגופים הללו שהם גופים פתוחים, האסדרה שלהם פתוחה ומי שרוצה להצטרף אליהם יכול לעשות כן.

 

לפני כשנה, בעקבות ההדלפות של אדוארד סנודן, התגלה שה-[1]NSA ניסה בדרכים שונות להשפיע על הגופים הללו ועל הפרוטוקולים שהם מאמצים בתחום ההצפנה זאת כדי שיוכלו לדאוג שלא יותקנו פרוטוקולים של הצפנה ברמה גבוהה על מנת שלא יהיה להם קושי לפתוח את ההצפנות ולעקוב אחרי אנשים.

 

 

אזי, מי אפוא שולט על כל הרמה הלוגית הזאת? – אנו מבינים כי לכאורה מדובר בגופים שהם פתוחים, אך בנוסף אנו רואים כי גם ה-NSA יכול להשפיע.

 

 

תת-קבוצה בתוך האינטרנט – Dot.Com: בנוסף ל-IP יש לנו גם תת-קבוצה שנקראת Dot.Com שהיא יישום בתוך האינטרנט שמכונה - WWW (=World Wide Web - "רשת כלל עולמית" / "המארג הכלל-עולמי") שהיא יישום של האינטרנט, סוג של שימוש באינטרנט שכולל משאבים אלקטרוניים אחרים כמו תמונות, קובצי וידאו וצליל ותוכניות והוא נגיש דרך האינטרנט. הקישור בין הדפים מתקיים באמצעות היפרטקסט - טקסט שבחירה בו מובילה את המשתמש לדף אינטרנט אחר.

 

דפי אינטרנט וההיפרטקסט נקראים באמצעות תוכנת דפדפן, שמוגדרת כתוכנת לקוח היות שהיא מקבלת את דפי האינטרנט משרתי ה-World Wide Web שבאינטרנט ומריצה אותם על מחשבו של הגולש. היכולת הבסיסית ביותר של תוכנת הדפדפן היא לקבל כתובת אינטרנט מהמשתמש ולהציג את דף האינטרנט שנמצא בכתובת זו. (יצוין כי יש באינרנט גם תתי-קבוצות שהם לא WWW, כגון: סקייפ, מסנג'רים למיניהם ובכלל כל דבר שלא יושב על הדפדפן).

 

מי שולט אפוא ב-WWW?

 

התשובה היא ICEN – שהוא תאגיד שמצוי בקליפורניה ואחראי על הקצאת generic top-level domain=) gTLD) שזה לדוגמא - Dot.Com.

 

על כן, ICEN אם הוא לא אוהב מישהו, הוא לא ייתן לו Dot.Com. שכן, מי שמקצה כתובות Dot.Com הוא מי שיש לו הסכם עם ICEN. ICEN אף שולטת במי יקבל מספרי/כתובות IP ועוד.

 

מי שולט על ICEN? גם פה מדובר בגוף פתוח וולונטארי.

 

 

נסכם כך: גם בשלב זה יש דיון שלם מי שולט על השכבה הלוגית, כאשר עדיין, השכבה הלוגית שוכבת על השכבה הפיזית. קרי, השכבה הפיזית שולטת על השכבה הלוגית.

 

 

 

שכבה מס' 3 : שכבת היישום (Application) = פרוטוקול התקשורת שמופעל ע"י תוכנת הקצה, עיבוד נתונים, ניהול תהליכים. מדובר למעשה בשכבת האפליקציה (או בעברית: "יישומון"). קרי, יישום מחשב המיועד לשימוש בטלפונים חכמים (=סמארטפונים), מחשבי לוח (טאבלטים) ומכשירים ניידים מסוגים אחרים. יישומים שבדרך כלל זמינים דרך פלטפורמות להפצת יישומים, שלרוב מתופעלות ע"י החברות שבבעלותן מערכות הפעלה למכשירים ניידים. כל למשל:

 

- דפדפן (או באנגלית: Browser) – שכמו שכבר צוין, זוהי תוכנה המציגה דפי אינטרנט ומאפשרת לעבור בין דפים שונים (כאשר פעולת הדפדוף מכונה גלישה). מי שיוצר את הדפדפן הוא זה ששולט על האינטרנט. שכן, אם הדפדפן בנוי באיזושהי דרך שתוכן מסוים לא יעבור בו או יעבור בצורה פחות טובה, אזי יש פה בעצם שליטה על התכנים.

 

- אפליקציות נוספות הן למשל: סקייפ - שהיא תוכנת טלפוניה (=Voice Over IP) מסוג "קצה לקצה" ומסרים מידיים. במסגרתה, יכולים המשתמשים לנהל ביניהם שיחות בחינם, להתקשר למספרי טלפון רגילים עבור תשלום, לקבל שיחות ממספרי טלפון רגילים ולקבל הודעות דואר קולי. Apple – שמעצבת, מפתחת ומוכרת מוצרי אלקטרוניקה, תוכנות מחשב ומחשבים אישיים.

 

בין מוצריה המוכרים: סדרת הטלפונים החכמים iPhone, נגני המוזיקה iPod וסדרת מחשבי הלוח iPad. תוכנות כגון - מערכת ההפעלה iOS למכשירי iPhone, iPod ו-iPad, מערכת ההפעלה OS X למחשבי המקינטוש, תוכנת המדיה iTunes, הדפדפן Safari ועוד. Apple, מתוך שליטתה על המכשיר, משתלטת כמעט על כל השכבות שציינו. היא שולטת למשל: על האפליקציות השונות, שולטת על איזה אפליקציות יהיו אצלה ועוד.

 

 

 

שכבה מס' 4: שכבת התוכן = למשל, הדפדפן הוא האפליקציה (=ראה שכבה מס' 3), ואילו גוגל ופייסבוק אלו הם התכנים אשר רצים על גביה – על גבי הדפדפן.

 

נשים לב: שכיום, בעידן הסמארטפונים, התוכנות - פייסבוק, גוגל, ג'ימל וכדומה, נותנות לנו את האפליקציה שלהם. מה שקורה זה שברגע שהורדנו את האפליקציה שלהם אנחנו כבר לא משתמשים באפליקציות אחרות (=כדוגמת הדפדפן) וכך קורה שגם האפליקציה וגם התוכן הם ביחד (כלומר: גם שכבה מס' 3 וגם שכבה מס' 4).

 

מכאן, שבמצב דברים זה, הן האפליקציה והן התוכן כפופים ונשלטים ע"י חברות הסלולר. מדוע? שכן אם חברת הסלולר לא תרצה שנשתמש, למשל בסקייפ, אזי אנחנו לא נשתמש פשוט בסקייפ שכן החברה הסלולארית לא מאפשרת זאת.

 

 

 

 

 

 

 

עקרון ה-end-to-end: נקודה נוספת בנוגע לשאלה מי שולט על האינטרנט

 

end-to-end / קצה – לקצה = מדובר במערכת עקרונות תכנוניים המאפיינים, בין השאר, את עיצובה של רשת האינטרנט. למשל: כשנבנית מערכת לשימוש כללי (לדוגמא, רשת תקשורת מחשבים או מערכת הפעלה), ועלייה נבנים יישומים שונים (לדוגמא, דואר אלקטרוני או אתרים על רשת האינטרנט) נשאלת השאלה איך יישומים אלו, והשירותים התומכים בהם משתמשים, צריכים להיות מתוכננים.

 

 

לעניינינו, אחת הפילוסופיות של האינטרנט היא שהאינטרנט עובד במערכת ללא הפלייה.

 

ברמת הפשטה מאוד גבוהה ולא בהכרח נכונה, ניתן לומר שאין מי שמחליט איזה קבצים מועברים ולאן, אלא הקבצים מועברים בהתאם לפרוטוקול.

 

 

התולדה של הדבר הנ"ל הינה שהאינטליגנציה והחוכמה של הפיתוחים האינטרנטיים היא לא בהכרח בדברים שעושים כל הגופים ששולטים על המערכות האלה במרכז – (וראה דיון קודם על מודל 4 השכבות) - אלא של משתמשי הקצה.

 

משתמש קצה יודע שאם הוא מפתח משהו באינטרנט, בגלל המבנה המיוחד שיש כאן, אזי הוא נמצא בדרגה שווה לכל אדם אחר – בין אם הוא נמנה על הקבוצות ששולטות על הגופים האלה ובין אם לאו.

 

לדוגמא: דני פיתח איזשהו אתר. כולם בעולם יוכלו להשתמש באתר הזה והוא יעבוד אצלם באותה רמה כמו כל אתר אחר. לכן, בנוסף, אם האתר של דני הוא יותר טוב מהאתרים האחרים אזי הוא ינצח. זה מה שקרוי עקרון ה- end-to-end – שבבסיסו עומדת ניטראליות הרשת - ולפיו המידע עובר מצד לצד, ללא הפלייה וללא הבחנה.

 

 

 

 

 

הכיצד מוסדר האינטרנט בישראל ? – על ספק התשתית וה-ISP

 

 

ספקי התשתית לאינטרנט. בישראל יש לנו איזשהו מהלך שהוא די ייחודי בעולם. בישראל יש גופים שנותנים את התשתית האינטרנטית. מדובר ב: "בזק", "הוט", וחברות הסלולר.

 

 

הגופים ש"רוכבים" על התשתית ונותנים את הגישה לאינטרנט

 

אם משתמש רוצה שירות של אינטרנט, הוא צריך להתחבר לספק שירות / ספק הגישה לאינטרנט (או באנגלית ISP - Internet Service Provider) – שהוא הגוף המאפשר למשתמש הקצה להתחבר לפרוטוקול TCP/IP המקשר בינו לבין רשת האינטרנט העולמית.

 

אותם חברות פועלות ע"פ רישיון מיוחד – בארץ יש לנו כ-40 חברות כאלה (=למשל: "הוט נט" שהיא ספקית אינטרנט בבעלות "הוט", לאוניברסיטת חיפה יש רישיון מיוחד כזה, בנקים, קיבוצים ועוד) אך 3 חברות הם הבולטות:

 

- "בזק בינ"ל" (=של חברת "בזק"),

 

- "013 נטוויז'ן" (=של חברת "סלקום"),

 

- "012 סמייל" (=של חברת "פרטנר" תקשורת בעלת המותג "אורנג'", בשליטת חיים סבן).

 

 

עמידת בתנאי הרישיון המיוחד מחייבת את ספק השירות: לתת שירות לכל, לתת גישה שווה, שוויונית וללא אפליה – הוא מחויב להעביר את כל המידע שלו בצורה שוויונית וללא העדפות וכמו כן הוא חייב להתחבר לכל גוף שרוצה להתחבר באמצעותו לאינטרנט (=כלומר, לספק את שירותיו לכל מי שרוצה לקבל שירות, כולל מנויים של חברות אחרות) בצורה שוויונית וללא העדפות אם זה בתנאי השירות, התשלומים וכו'...

 

 

ראוי לציין: כי הרעיון שהעלה לא מזמן שר התקשורת לשעבר גלעד ארדן הוא רישיון אחוד - שבאמצעותו ניתן יהיה לספק את כל השירותים הניתנים כיום – אינטרנט, טלפוניה וכ"ו... - באמצעות רישיון אחד, הוא הרישיון האחוד (ולא באמצעות מס' רישיונות שונים כפי שנעשה כיום). אך זהו רעיון שטרם התרומם. *(וראה גם: במסגרת פרק א').

 

הכיצד מתחבר האינטרנט בישראל לחו"ל? זו סוגיה שאין לנו עניין בה ורק נציין כי הדבר נעשה באמצעות הכבלים התת-ימיים.

 

 

הסכם הגיגות: נקודה נוספת שנציין וגם בה אין לנו עניין להעמיק מעבר לידיעה שזה קיים היא - שספקי שירות האינטרנט – צריכים לשלם ל"בזק" על החיבור שלהם לאינטרנט. זאת ע"פ הסכם הגיגות - תשלום תמסורת בין הספקית לחברת התשתית. קרי, תשלום שבין "בזק" לספקיות קישוריות האינטרנט (ISP=).

 

 

 

האם במקומות אחרים בעולם יש דבר כזה של ספק גישה לאינטרנט?

 

כפי שכבר צוין, בישראל לקוח המבקש להתחבר לאינטרנט, נדרש להתקשר עם חברת תקשורת נייחת, "הוט" או "בזק", המספקות שירותי גישה רחבת-פס לספקי אינטרנט וכן להתקשר עם חברות המספקות שירות גישה לאינטרנט.

 

במקומות אחרים בעולם זה לא כך. אנשים שבאים לארץ ורוצים להתחבר לאינטרנט לא מבינים מדוע יש גם ספק גישה וגם ספק תשתית.

 

היתרונות להפרדה

 

סיבה אחת... הרעיון כאן הוא לעשות איזושהי הפרדה בין תשתיות לבין התוכן. ונסביר:

 

- כאשר לקוח עושה הסכם עם חברת "הוט" הוא בעצם עושה 2 הסכמים בלי לשים לב. הוא עושה הסכם עם הוט תשתיות ועם הוט תכנים.

 

- כאשר לקוח עושה הסכם עם חברת "בזק" הוא בעצם עושה 2 הסכמים בלי לשים לב. הוא עושה הסכם עם התשתית של "בזק" ועם השירות של "בזק".

 

כלומר, באינטרנט, החליטו לעשות פיצול – תשתיות בנפרד ותוכן בנפרד. ייתכן שהסיבה לכך הייתה כדי להגביר את התחרות – אם יהיה רק גוף אחד או שניים שיתנו גישה לאינטרנט אזי תהיה תחרות רק ביניהם והמחירים יהיו גבוהים. לכן, מה שעשו זה שיצרו את החברות הללו – את אותם חברות שמספקות את הגישה לאינטרנט – שהם מתחרות ביניהם על מחיר יותר נמוך וכך הלקוח בעצם מרוויח.

 

 

סיבה שנייה...  החשש ש"בזק" ו"הוט" ישלטו על האינטרנט שלנו. לכן, הוסיפו עוד גוף שיכול לשלוט – את אותם ספקיות גישה – וכך יש תחרות ביניהם כאשר ספקיות הגישה הם ששולטים על התכנים ולא "בזק" לבדה או "הוט" לבדה.

 

 

סיבה שלישית (שנשמעה מפי בכירים במשרד התקשורת)... הרעיון היה אולי לגרום לחברות להיכנס לתחום התקשורת בתור ספקיות גישה לאינטרנט ואז, בהמשך, אחרי שירכשו לקוחות, יבנו את המותג ואת השם שלהם והתבססו, יכול להיות שירצו להיכנס גם לתחומים אחרים. בכך תיווצר תחרות לא רק בשוק האינטרנט אלא גם בשווקי תקשורת אחרים. זהו כלי להגביר תחרות לפי התיאוריה של סולם ההשקעות – שכניסתם של החברות לתחום אחד תשמש סולם להשקעות בתחומים אחרים מה שיביא להגברת תחרות ואולי אף לשליטה בעניינים של חופש ביטוי.

 

 

החסרונות להפרדה

 

ראשית, עלויות בשל כך שיש כאן שדרת ניהול נפרדת.

 

 

שנית, יש פה עלויות לצרכנים ובלבול צרכני – בלבול, למשל, כאשר יש תקלה ב"בזק" ומתקשרים לברר מה פשר התקלה, הרבה פעמים עונים לנו שהתקלה לא ב"בזק" אלא בכלל במחשב שלנו.

 

 

שלישית, חברות התשתית גורסות כי הן יכולות בעצם לתת את שירות הגישה לאינטרנט בעצמם. ספקיות הגישה רוצות להשתמש להם במתקנים ואילו חברות התשתית צריכות לבנות את המתקנים באופן שיתאים להם, לתת להם להיכנס לציוד שלהם והם אפילו פוגעים בחדשנות שלהם. חברות התשתית מבקשות למעשה כי יינתן להם לתת את כל השירות הזה של האינטרנט מה שיביא לשירות יותר זול, יחסוך בכל העלויות מסביב ויביא אף לחדשנות מבלי שיצטרכו להיות כפופים ל-ISP (=אותם ספקיות גישה) ולהתאים עצמם אליהם מה שמושך אותך בעצם למטה.

 

 

רביעית, מאידך, אולי אם תהיה תחרות, זה לא רק שהמחירים יהיו יותר נמוכים אלא שיהיה בנוסף גם גיוון בשירותים. אולי הם ייתנו סוג אחר של שירות, אולי תמחור מסוג שונה וכו'...

 

 

נסכם כך: אם נדחק את ספקיות הגישה לאינטרנט – (את אותם 3 הספקיות המרכזיות ואולי גם "הוט נט"), התחרות בעצם תסתכם בין "הוט" ל"בזק" ובנוסף אולי גם מפעילים סלולאריים שיכנסו בשוק הסיטונאי. על כן צריך לחשוב מה עדיף: תחרות בין 2 גופים שיביאו לחסכונות שונים שיש לקוות כי יתגלגלו חזרה לצרכן או שמא תחרות של ספקיות גישה, שהיא די מלאכותית ואולי נותנת לנו קצת חיסכון כשגם זה לא בטוח.

 

להבדיל, בארה"ב ... בארה"ב אין את כל הדברים הנ"ל בכלל. לא זו אף זאת, בארה"ב, לפי החלטת ה-FCC שקיבלה אישור של ביהמ"ש העליון נקבע כי לא ניתן להכריח את בעל התשתית לשאת ספק גישה לאינטרנט (=ISP).

 

מי שמסדיר את חברות הכבלים בארה"ב הם הרשויות המקומיות. אלו רצו להיכנס גם לתחום האינטרנט. היו רשויות מקומיות שבאו וביקשו מחברות התשתית שיישאו אותם. ה-FCC לא אפשר זאת שכן חשש מכניסה לקלחת הפוליטית הזאת שבה הרשויות המקומיות כאמור מסדירות את חברות הכבלים. לכן, ה-FCC הוציא החלטה לפיה הוא פשוט לא מתעסק עם העניין הזה. חברות ה-ISP פנו בעניין לביהמ"ש והפסידו ל-FCC בקביעה לפיה: חברות הכבלים לא חייבות לשאת ISP!

 

 

מי שהתעורר מיד עם מתן פס"ד זה היו חברות הטלפוניה שלהבדיל, דווקא כן מוסדרות וכן מחויבות לשאת את חברות ה-ISP. לכן הם ביקשו פטור בדומה לזה שקיבלו בעלי תשתיות האינטרנט.

 

ואכן, ביהמ"ש האמריקאי פטר גם אותם והוריד את הרגולציה מחברות הטלפוניה. נאמר גם פה כי: אין כזה דבר לחייב לשאת ISP.

 

וכך, במידה רבה, כל הנושא/הרעיון הזה של ה-ISP פשוט נעלם בארה"ב ! יצוין כי זה המצב כמעט בכל מקום בעולם. למשל: בגרמניה – חברת דויצ'ה טלקום היא שנותנת ללקוח את האינטרנט ללא תיווך של ISP. הלקוח מקבל הן את התשתית הפיזית והן את הגישה לאינטרנט.

 

 

 

לסיכום עניין ה-ISP נביא את כתבתו של אמיר טייג "מי צריך את ספקיות האינטרנט" TheMarker. בשעה שהאינטרנט נהפך לחלק כה חשוב בחיינו, ההפרדה בין ספקיות התשתיות לספקיות השירותים הותירה אותו סבוך וקשה להבנה.

 

מדוע עלינו לפנות ל-2 חברות שונות כדי לקבל שירות אחד בסיסי כל כך? מדוע לבלות שעות ארוכות בהמתנה לשירות הלקוחות הטלפוני, רק כדי שנציג השירות של 012 סמייל ידבר עם נציג השירות של בזק והם יסכמו ביניהם על השירות שאנחנו נקבל?

 

מדוע בזק או HOT, שמספקות לנו את התשתית הקווית המגיעה לביתנו, לא יספקו לנו גם את שירות האינטרנט? (ISP) מה בכלל ערכה הצרכני של ההפרדה המלאכותית בין ספקית התשתיות לספקית השירותים?

 

 

בימיו הראשונים של האינטרנט, כשהייתה חברת תשתיות אחת והחיבור היה בחיוג, ניתן היה אולי להבין את ההפרדה הזאת - שכן מטרתה הייתה לייצר תחרות במקום שבו אין לצרכן אלטרנטיבות. אך קרה משהו בעולם הזה מאז אמצע שנות ה-90: HOT הצטרפה לתחרות והעמידה אלטרנטיבה לבזק.

 

האינטרנט נהפך מהיר, וכיום כל בית בישראל חייב לבחור בין התשתיות של בזק או.HOT אם הלקוח בכל מקרה רואה מולו רק 2 חברות תשתית, איזה ערך תחרותי יש ל-3 חברות ISP ? כנראה שלא הרבה.

 

בזק ו-HOT יכולות ברגע לספק שירות אינטרנט מלא, תוך שהן מייתרות לחלוטין את חברות שירותי האינטרנט 012 סמייל, 013 נטוויז'ן ובזק בינ"ל. הסיבה היחידה שזה לא קורה היא סיבה מלאכותית. משרד התקשורת אוסר זאת עליהן.

 

הוא כופה על צרכן התקשורת הישראלי להסתבך עם 2 נציגי שירות, עם 2 חשבוניות ועם 2 חברות, שמנסות כל אחת בדרכה לסחוט ממנו עוד כסף. לפרקטיקה רגולטורית זו קוראים הפרדה מבנית, וכל העולם המפותח כבר זנח אותה מזמן.

 

בעולם הבינו שהפרדה מבנית מלאכותית בין חברות תשתית לחברות שירותי אינטרנט מייצרת ערך בעיקר לבעלי המניות של חברות האינטרנט ולא ללקוח. ביטול הפרדה מבנית זו יגרום ל-012 סמייל, 013 נטוויז'ן ובזק בינלאומי להיבלע בתוך חברות התשתית, כלומר פרטנר, סלקום ובזק בהתאמה.

 

ההערכות הן כי מיזוגים אלו יחסכו לצרכן בין 600 מיליון למיליארד שקל בשנה, שנגבים כיום כדי לממן את מערכת התפעול של חברות מיותרות אלה וכן את הרווח שהן מייצרות עבור בעלי המניות שלהן. ביטול ההפרדה המבנית יפשט את חייו של הצרכן, ובמקביל ישאיר בכיסו חלק ניכר מסכום החיסכון.

 

 

המבצע האגרסיבי של ,HOTnet החברה הבת של ,HOT שחייבת בהפרדה מבנית מלאכותית מהחברה האם שלה, הוא אחד הדברים הטובים שקרו לשוק ה- ISP מאחר שחברות שירותי האינטרנט הוותיקות לא מסוגלות להציע מחיר מתחרה, המהלך של HOTnet הוכיח שאין כל צורך בהן.

 

אם HOTnet יכולה להפחית את מחיר החיבור במהירות 100 מגה-ביט לשנייה מ-130 ל-20 שקל בחודש, כנראה שאפשר להוריד את מחירי האינטרנט בישראל בעשרות אחוזים. ההפרדה המבנית המיותרת עולה לצרכן הישראלי הרבה כסף, זמן ועצבים. שלושה דברים שאין לו.

 

 

 

חסרון נוסף שניתן לייחס להפרדה בין ספק התשתית לאינטרנט לבין ספק הגישה לאינטרנט...

 

 

התערבבות תחומי התקשורת השונים

 

כיום רוב החברות, בנוסף לשירותי האינטרנט, יכולות ניתן לתת גם שירותי טלפוניה ותוכן. אנו מבינים כי האינטרנט מספק מענה גם להרבה תחומים אחרים.

 

הבעיה של הגופים שנותנים את השירותים הקלאסיים האלה – כגון: טלפוניה, שידורים, רב-ערוצי וכ"ו... – היא שהם מצויים תחת התקפה של שירותים מבוססי אינטרנט שתוקפים אותם.

 

מכיוון שכך, הם נוקטים בכל מיני אסטרטגיות שנראה במשך. ובכל מקרה, אחת הבעיות היא שנניח שאני גוף שנותן שירותי אינטרנט ובמקביל אני גם נותן שירותים אחרים (=וראה למשל: "הוט", "בזק", ובקרוב גם "סלקום", "פרטנר" ובכלל בכל החברות) ואז מישהו יכול להשתמש באינטרנט אבל אני לא אראה ממנו כסף מהשירותים הנוספים שאני מציע, מפני שאת השירותים הנוספים הוא יבחר לקבל ממישהו אחר.

 

 

מה עשתה "בזק" בנוגע לכך?

 

נדגים בצורה הבאה: נניח שדני רוצה לקבל מ"בזק" רק שירותי אינטרנט ללא טלפוניה. במקביל יש גם גופים אחרים שנותנים שירותים דומים, למשל, "הוט" שגם נותנת שירותי אינטרנט וטלפוניה. הלקוח משלם ל"בזק" עבור תשתית אינטרנט ובמקביל רוכש מ"הוט" מכשיר טלפון שמחובר דרך האינטרנט.

 

טכנית, דני נדרש לשלם ל"בזק" על התשתית אינטרנט – על ה-ISP, ובמקביל הוא נדרש לשלם גם ל"הוט" על השירותי טלפוניה.

 

 

מה שקורה פה למעשה זה שדני שמעוניין לרכוש תשתית אינטרנט של "בזק" אך אינו מעוניין בקו הטלפון של החברה (=אם זה מכיוון שאינו מעוניין בקו טלפון כלל או מכיוון שברצונו לרכוש שירותי טלפוניה מהחברות המתחרות, למשל: "הוט") נדרש לשלם, בנוסף לתשלום החודשי עבור האינטרנט, עוד 25 שקלים בחודש עבור רכיב ה-ADSL only.

 

 

הדבר בעייתי הן מבחינת לקוחות "בזק" אשר מחויבים לשלם תשלום נוסף ללא כל סיבה אמיתית, והן מבחינת הספקיות הקטנות, שמספקות שירותי טלפוניה בטכנולוגיית VOB -Voice Over Broadband אשר דורשת שימוש באינטרנט. התשלום הנוסף עבור הקו מטיל נטל כבד על הספקיות ומונע תחרות אמיתית בשוק.

 

 

במסגרת שימוע שנערך ל"בזק" - אספקת שירות גישה רחבת פס לספק גישה לאינטרנט ללא זיקה לשירות טלפון בסיסי (2012) - החליט משרד התקשורת לבטל את החיוב על סך 25 ש"ח שגובה בזק עבור קו האינטרנט מלקוחות שאינם מעוניינים בקו טלפון בנוסף לקו האינטרנט. עד כה נאלצו לקוחות האינטרנט של בזק לשלם לחברה 2 תשלומים נפרדים: אחד עבור גישה לספק האינטרנט, והשני תשלום של 25 ש"ח על אחזקת קו – זאת גם אם אינם מעוניינים בשירותי טלפוניה.

 

כעת הודיע שר התקשורת לשעבר משה כחלון כי הסדר זה יסתיים ולקוחות שיהיו מעוניינים בחיבור לאינטרנט בלבד (=הידוע כ-ADSL Only או כ-Naked ADSL = קרי, חיבור תשתית בלבד, ללא קו טלפון פעיל) – לא יצטרכו לשלם את דמי אחזקת הקו. ביטול התשלום הכפול ייטיב עם הצרכן ויביא להגברת התחרות בתחום שירותי האינטרנט והטלפוניה.

 

 

לסיכום: אנו רואים כאן דוגמא לכך שבזק ניסתה למנף את השליטה שלה גם בתחומים נוספים. היא עשתה זאת באמצעות כלי עסקי בכך שאילצה לקוחות לשלם לה גם על שירות שלא היו מעוניינים בו. אנו רואים כי לעיתים הכלים העסקיים האלה הם הרבה יותר מסוכנים מכל פעולה אחרת שניתן היה לעשות כמו: חסימות, למשל.

 

הדבר מתקשר לנו לנושא הפיצול בין ספק התשתית לספק השירות באינטרנט שכן

[1] NSA (=National Security Agency) / הסוכנות לביטחון לאומי = ארגון הביון הממשלתי של ארה"ב האחראי על מודיעין אותות – מעקב אחר אותות אלקטרוניים והאזנה להם, פיתוח דרכי הצפנה ופענוח אותו ועוד.  

 

עודכן ב: 06/10/2019