אדם חולה נפש, אשר היה מוטב בביטוח החיים של אשתו, הרג אותה ולאחר מכן הגיש תביעה לקבלת תגמולי הביטוח שלה.


בתאריך 25/08/13 התביעה נדחתה, כבוד השופטת יעל הניג קבעה, שלמרות שהוכח כי בעת ביצוע ההריגה היה התובע פסיכוטי וגם הוכח שהרג את אשתו בשל התגלות של מלאך שהורה לו לחסל אותה, לא מגיע לו לקבל את כספיי הביטוח שלה.


השופטת אף הבהירה, שהוכח כי התובע לא הרג את אשתו מתוך מניע כלכלי, כלומר הוא לא הרג אותה כדי לקבל את הכספים שלה, אלא ביצע את המעשה בגלל שהמלאך הורה לו חד-משמעית להרוג את אשתו.


אז מה היה הנימוק לדחיית התביעה?

 

כבוד השופטת הניג, הסתמכה על סעיף 5(א)(1) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965. סעיף זה קובע שמי שהורשע על שגרם במתכוון למותו של המוריש, פסול מלרשת אותו. אמנם במקרה זה, התובע לא הורשע ברצח אשתו (נמצא כי לא היה כשיר לעמוד לדין), אך כבוד השופטת הניג קבעה שיש לפרש סעיף זה בהרחבה רבה, כשמדובר במקרה ביטוחי, מפני שהציבור לא יוכל להשלים עם כך ש"החוטא יצא נשכר" במקרים כאלה - גם אם מלאך הורה לגבר לחסל את אשתו, יש לבחון את המושג "כוונה" באופן שונה במישור האזרחי, לעומת המישור הפלילי ולבית המשפט שיקול דעת רחב מאוד במקרים אלה.


העיקרון של "הרצחת וגם ירשת", התחזק על ידיי פסיקה זו, שאמורה להרתיע יורשים מלנסות לזכות בהנאה מהירושה, על ידי פגיעה במוריש.