החלטת העליון בפרשת אולמרט: גביית ראיות חדשות

כזכור, במהלך הדיונים שהתקיימו בבית המשפט המחוזי בתל אביב, במסגרת הפרשה המשפטית, שזכתה לכינוי "פרשת הולילנד", בה נאשמו, בין השאר, ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט וראשת לשכתו, הגב' שולה זקן, יצאה הפרקליטות בהודעה מפתיעה, לפיה היא חתמה על הסכם עם שולה זקן.

לפי ההסכם, בתמורה לכך שהפרקליטות תחזור בה מהערעור שהגישה על הזיכוי של זקן מן האישומים נגדה, שהתבררו בבית המשפט המחוזי בירושלים, בפרשה שנודעה כ"פרשת טלנסקי", הגב' זקן התחייבה להעביר לפרקליטות קלטות בהן לכאורה נשמע אולמרט, מעיד שהשתמש בכספים שנתן לו טלנסקי לצורך שימושו הפרטי.

ערעור הפרקליטות על זיכויים של אולמרט וזקן בפרשות "טלנסקי" ו"ראשונטורס" הוגש כבר לפני שנה וחצי לבית המשפט העליון, והמדינה וכן באי כוחו של אולמרט כבר טענו בפני בית המשפט העליון, הן בכתב והן בעל פה, את טענותיהם ההדדיות לגבי ערעור זה. והנה, בחודש מאי האחרון, פנתה הפרקליטות לבית המשפט העליון, על מנת שזה יורה לבית המשפט המחוזי בירושלים, שזיכה כאמור את אולמרט, שישמע את הקלטות החדשות של הגב' זקן, ושייתן לאחר מכן הכרעת דין חדשה.

לא למותר לציין, כי בית המשפט העליון איננו יכול להמשיך כעת בכתיבת החלטתו בערעור, עד אשר ביהמ"ש המחוזי בירושלים יסיים את מלאכת שמיעת הראיות החדשות, לאחריהן ייתכן, כי יוגש ערעור גם מצידו של ראש הממשלה לשעבר, על הכרעת הדין החדשה שתצא מתחת לידו של ביהמ"ש המחוזי בירושלים.

הכלל המשפטי לגביית ראיות חדשות במהלך ערעור

בהתאם לכלל המשפטי, על בעלי הדין להביא את מכלול ראיותיהם לפני הערכאה הדיונית בלבד. אולם, ישנו חריג לכלל זה, לפי סעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי. לאורו, בית המשפט שלפניו מערערים על החלטה של הערכאה הדיונית, רשאי לגבות ראיות בעצמו או להורות לערכאה הדיונית הקודמת לגבות ראיות. זאת, אך ורק אם היה סבור כי הדבר דרוש לעשיית צדק.

השיקולים שעל ערכאת הערעור לשקול, בטרם היא תקבל החלטה האם לגבות ראיות חדשות, שטרם נגבו על ידי הערכאה הדיונית כאמור, הינם ארבעה. האחד, ערכאת הערעור צריכה להכריע, האם היה באפשרותו של הצד המבקש את גביית הראיות החדשות להשיג אותן במהלך הדיון בערכאה הדיונית. בבחינת שיקול זה, על ערכאת הערעור לבחון, האם מחדל של הצד המבקש, הוא אשר גרם לאי הגשת הראיות החדשות, שאז אין הצדקה לגביית הראיות הנוספות, או שמא המקור לאי הגשת הראיות החדשות נעוץ בהתנהלות פסולה של הצד השני, שאז דווקא קיימת הצדקה לגביית הראיות החדשות.

בהתאם לשיקול השני, על ערכאת הערעור לעיין בעצמה בראיות החדשות ולגבש דעה בנוגע לטיבן ולסיכוי שהגשתן יביא לשינוי התוצאה שאליה הגיעה הערכאה הדיונית. השלישי, על ערכאת הערעור לשקול את האינטרס בדבר השמירה על עקרון סופיות הדיון. קרי, לתת את הדעת על ההשלכות שיכולות לנבוע, מההחלטה לעיין ולגבות ראיות חדשות.

השיקול הרביעי רלוונטי רק למקרה שבו, דווקא המדינה היא הגורם המבקש מערכאת הערעור את העיון בראיות חדשות, לאחר שהערכאה הדיונית זיכתה את הנאשם. לפי שיקול זה, יש לקחת בחשבון, כי מתן היתר למדינה להגיש ראיות חדשות לאחר שהיא נחשפה כבר בהליך בערכאה הדיונית, למלוא הראיות של הנאשם, עלול ליצור מצב בלתי הוגן כלפי הנאשם ולגרום לעינוי דינו.

במקרה הקונקרטי של ראש הממשלה לשעבר, הכריע בית המשפט העליון, כי לאור העובדה, שהקלטות לא היו בידי הפרקליטות בזמן שהתנהלו הדיונים בפרשת "טלנסקי" בבית המשפט המחוזי בירושלים וכן לאור העובדה, שמהראיות החדשות עולה לכאורה, שאולמרט ניסה לשבש הליכי משפט, על ידי שכנועה של הגב' זקן, שלא להעיד נגדו, כי מן הראוי, שהדיון בפרשת "טלנסקי" יחזור לבית המשפט המחוזי בירושלים, על מנת שזה יעיין בעצמו בראיות החדשות ויחליט, האם הוא עומד על החלטתו הקודמת, לזכות את אולמרט.